ארכאולוגיה וגניבת דעת בהר עיבל
5 ביוני, 2023פתח דבר
בחודש מרץ 2022 רעשה הארץ סביב תגלית ארכאולוגית אשר הוגדרה כ"מכת מוות לכל מכחישי המקרא" – לוחית עופרת זעירה אשר נמצאה, כך נטען, ב"מזבח הר עיבל" המיוחס להתנחלות שבטי ישראל בהר השומרון, ועליה כתובת בעברית עתיקה המזכירה לראשונה את השם המפורש "יהו". אומנם, באותיות הכתובת לא היה אפשר להבחין כלל בכל צילומי הפריט שפורסמו, אך חוקר בכיר העיד כי הן שם וכי העולם המדעי יוכה בתדהמה כאשר יחשוף את כל תגליותיו.
מראשיתו, סיפור הגילוי בהר עיבל היה אפוף דרמה – ארכאולוג חילוני (חבר קיבוץ של השומר הצעיר) שספקנותו המדעית הומרה בהתגלות כמו-דתית; פעולה חסויה של חוקרים ואנשי מעשה יהודים ונוצרים בטריטוריה שבשליטה פלסטינית; והפעלת טכנולוגיה פורצת-דרך כדי להתגבר על תעלומה בת 3200 שנה. אלא שלכל מי שמכיר את ההיסטוריה הארוכה של "תגליות" שמאוחר יותר התגלו כמפוקפקות בארכאולוגיה הארצישראלית, עלה מן הסיפור גם ריח חריף של מניפולציה וגניבת-דעת: פרטיו היו רצופים פערים, סתירות, וחוסר שקיפות, טענותיו נבנו כמגדל קלפים, ובעיקר – היתה בו סמיכות מחשידה למסע פוליטי-ארכאולוגי של גופים אידיאולוגיים-משיחיים, המערבבים דרך-קבע בין מורשת להורשה ובין זיקה תרבותית לעליונות אתנית.
להורדת הדוח כקובץ PDF לחצו כאן
ככל שהספקות גברו, כך גברה תוקפנותם של המצדדים באמיתות הממצא, אשר טענו כי הפקפוק בה מקורה בפוליטיקה אקדמית. וככל שהוויכוח התלהט, התחוור שהקמע בהר עיבל מקפל בתוכו כמה מן המפגשים הטעונים ביותר בזירה הארכאולוגית המקומית: מפגשים בין מחקר לבין זהות לאומית; בין מדע לבין משיחיות; בין הזכות למורשת לבין "זכות אבות". כל דיווח על הקמע, או האתר, לווה במסכת של טיעונים על שליטה בשטח ובנרטיב ההיסטורי שלא היה להם כל קשר לפריט עצמו. סוגיית הקמע הפכה לסמל של היחס בין ארכאולוגיה, זהות והדמיון הלאומי הישראלי ובשל כך – הצדיקה בדיקה לעומק.
בירור סוגיית הקמע בהר עיבל מחייבת התייחסות לסדרה של שאלות:
-
- מהו אתר הר עיבל, וכיצד התקדש כ"מזבחו של יהושע"?
- מה מעמדו החוקי של האתר, היכן ממצאי החפירות שהתקיימו בו, מי רשאי לחפור בו בהווה?
- האם ישראל היא היורשת החוקית – או המוסרית – של עתיקות הארץ בכלל, ושל "עתיקות היהודים" באשר הם, בפרט?
- מי הם האירגונים העומדים מאחורי עיסוקם הגובר של מתנחלי הגדה המערבית בעתיקות?
- מה תפקידם של אנשי אקדמיה ישראלים בביסוס הארכאולוגיה של ההתנחלות?
- האם פרשנותם של הממצאים על ידי אותם אקדמאים מושפעת מההקשר הפוליטי של החפירות?
- מי המרוויחים ומי המפסידים בפרשת הקמע, ומה הן המסקנות המתבקשות מן הפרשה?
הדו״ח המוגש בזאת הוא נסיון לענות של שאלות אלה. הוא מוגש כשנה לאחר הפרסום הציבורי הראשון אודות הקמע, זאת בשל הקולות הרבים מתוך הקהילה הארכאולוגית שביקשו להמתין עם השיח הביקורתי לפרסומו של מאמר אקדמי. מאחר שהמאמר המובטח פורסם, ונמצא ככזה שמתקשה לעמוד ברף המינימלי הדרוש לשיח אודות תוכנו, מצאנו לנכון להציף את מכלול הבעיות המהותיות הכרוכות בפרשה זו.
תקציר
- אתר הר עיבל הוא מתחם מגודר קדום אשר נוסד מעט לפני שנת 1200 לפני הספירה בפאתו הצפונית של הר עיבל וננטש כעבור זמן לא רב. האתר, אשר נחפר על ידי ד"ר אדם זרטל בשנים 1982–1989 בסיועה של המועצה האזורית שומרון, זכה לפירסום עקב זיהויו בידי זרטל כמזבח מימי ראשית התנחלות שבטי ישראל. זיהוי זה נדחה על ידי מרבית עמיתיו הארכאולוגים, ואף ייחוסו של האתר למתיישבים ישראלים הועמד בסימן שאלה. עקב כך, בשל קשיי הגישה אליו וסמיכותו לאדמות הכפר הפלסטיני עצירה-א-שמאלייה, נשכח האתר מלב המבקרים ומעטים ביקרו בו עד לאחרונה.
- כמו מאות אתרים ארכאולוגיים אחרים בשטחי הגדה המערבית, האתר של הר עיבל נמצא מאז חתימת הסכמי אוסלו בשטח B, תחת אחריותו החוקית של אגף העתיקות של הרשות הפלסטינית, הרואה בו חלק ממורשת המקום. בהיותו מחוץ לתחום סמכותו של המנהל האזרחי וקצין המטה הישראלי לארכאולוגיה, החולש על שטחי C של הגדה בלבד, כל פעולה ארכאולוגית באתר מחייבת הרשאה מפורשת מטעם הרשות הפלסטינית, אחרת תחשב כחפירה בלתי חוקית. בנוסף, האתר לא נכלל ברשימת האתרים "בעלי חשיבות מיוחדת לצד הישראלי", הדורשים התייעצות דו-צדדית לצורך חפירתם על פי ההסכמים.
- בעוד מרבית הארכאולוגים בעולם נמנעים מפעילות בשטחים כבושים, מצאו המתנחלים – והארכאולוגים הישראלים הפועלים בחפיפה עמם – שותפים נאמנים באגף הנוצרי-לאומני של הקהילה האוונגליסטית. כשותפים לסדר יום משיחי-אפוקליפטי, עוסקות שתי התנועות בחפירות ארכאולוגיות אשר יאששו את פרשנותם המילולית לסיפורי המקרא ויגייסו ספקנים חילוניים למפעל המשיחי בכסות מדעית-ארכאולוגית. ניכר כי על פניו, שיתוף פעולה זה התקיים גם באתר הר עיבל.
- בשנים האחרונות גבר השימוש של גופים ומוסדות של מתנחלים באתרי מורשת כמכשיר להשתלטות על שטחים, באצטלה של הגנה על המורשת. לצד הדגשת הזיקה היהודית לאתרים באמצעות שינוי שמותיהם, חפירתם, ופיתוח התיירות בהם, משמשת הארכאולוגיה גם ככלי לשליטה בשטחים פתוחים ולהרחקתם של התושבים הפלסטינים המקומיים מנופיהם, משדותיהם, ממעיינותיהם ולעיתים אף מבתיהם. התארגנות "שומרים על הנצח" – למעשה זרוע של "תנועת רגבים", שמטרתה שימור שליטה יהודית באדמת הארץ – נטלה חסות על אתרי עתיקות "לאומיים" ברחבי הגדה, תוך הצגתם כאתרים בסיכון. במסגרת זו התעורר העניין גם בהר עיבל, אשר זכה לפתע למעמד ציבורי של "אתר מורשת לאומית [יהודית]" לאחר שקטע מגדר האבן העתיקה התוחמת אותו נפגע לכאורה ע״י קבלן פלסטיני.
- על רקע זה הוצג במרץ 2022 "הקמע מהר עיבל". במסיבת עיתונאים שנערכה ביוסטון (ארה"ב), חשף חוקר מטעם הארגון האוונגליסטי ״האגודה למחקר מקראי״ (ABR) כי במהלך מפעל ניפוי של שפכי החפירות של אדם זרטל (שפכים שנאספו והוסעו בדצמבר 2019, בליווי צה"ל, להתנחלות שבי שומרון הסמוכה) נמצאה לוחית עופרת מקופלת זעירה ששימשה לטענת החוקרים כ״קמע״ ועליה כתובת בכתב ״פרוטו-אלפבתי״. חוקרת מתכות קדומות מן האוניברסיטה העברית זיהתה את מקום כריית העופרת ביוון, והיסטוריון ישראלי פיענח (לכאורה) את הכתובת, אשר תוארכה לראשית התנחלות שבטי ישראל, ומצא בה את השם המפורש – עדות לזיקה היהודית לאתר.
- הטענות המדעיות על טיב הלוחית ומקורה שנויות במחלוקת: ההקשר הארכאולוגי של הממצא אינו ברור, ולא הוצג כל ממצא תומך משפכי העפר אשר יאשר את זמנו ואמיתותו; אופן פיענוח הכתובת לוט בערפל: לא הוצגו הנתונים הגולמיים, צילומים מפורטים, או כל תימוכין מדעיים אחרים (הובאו צילומים עמומים ומעובדים ולא באופן הצגה מקובל בתחום, המאפשר בחינה שלהם) לעצם קיומה של הכתובת ולקריאה המוצעת. זיהוי מקור העופרת ממנה עשוי החפץ, אשר הוצג כאישוש לסברת החוקר האוונגליסטי וההיסטוריון המקראי, אינו אלא מסך עשן, ואין בו לכשעצמו כדי לאמת את הממצא כפי שהוצג.
- הצגת הממצא ביוסטון, ארה"ב, בידי איש דת אמריקאי מעלה תהיות חוקיות רבות: כיצד נעשתה פעולה ארכאולוגית, ללא הרשאה, בשטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית ובאתר המצוי באחריות אגף העתיקות הפלסטיני? מה היה חלקן של הרשויות הישראליות במפעל זה, ככל שהיה ובפרט של קמ״ט ארכאולוגיה, צה"ל, ורשות העתיקות הישראלית? כיצד הוצא הממצא מתחומי הגדה המערבית, בניגוד לדין הבינלאומי, וכיצד אושרה הוצאתו אף מתחומי ישראל למסע חובק-עולם?
- המפגש בין ארגוני התנחלות, חוקרים אוונגליסטים, וארכאולוגים ישראלים בהר עיבל, חושף כיצד הארכאולוגיה והארכאולוגים משמשים כ"חמורו של משיח", והפעם – אף של שני משיחים, האוונגליסטי והמתנחלי. חיבוקם של אלה הוא חיבוק דב, החונק ומאפיל על התהליך הארכאולוגי, שהוא תהליך של חיפוש אחר הדברים כפי שהיו, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו. שותפות זו, כפי שהיא מקבלת ביטוי בהתפתחויות סביב הר עיבל, חותרת ומערערת את המאמצים המתמשכים של הקהילה הארכאולוגית בארץ (ובעולם) להשתית את התחום על יסודות יציבים, חסרי פניות וללא הטיות פוליטיות.
מהדו״ח עולות מספר מסקנות אופרטיביות:
- יש לקיים חקירה מקיפה ושקופה אודות הפעולות שביצעו החוקרים באתר. ככל שהונפקו האישורים המתאימים יש להציגם לקהילה הארכאולוגית ולציבור. אם יתברר כי בוצעה פעולה ללא רישיון שאחריה הוצאו ושונעו ממצאים מחוץ לשטחי הגדה המערבית – הרי שמדובר על לכאורה שוד עתיקות והפרת המשפט הבינלאומי ושיש לנהוג עם כל מי שלקח חלק בפעולה כקבוע בחוק.
- יש להשיב את הממצאים שהוצאו מן השטח ללא רישיון לאגף העתיקות הפלסטיני, תוך שאיפה לדיאלוג שיבטיח את שימור האתר, המהווה מורשת משמעותית של תושבי האזור. יש לשאוף למיסוד קשר קונסטרוקטיבי עם הרשויות הפלסטיניות על מנת להגן על כל אתרי הארץ מפגיעה לא-מבוקרת כתוצאה מפעולות פיתוח ושוד. הגנה כזו היא אינטרס משותף, ואין לצבוע אותו בצבע אידיאולוגי או להפוך אותה לעילה לפעילות מדינית.
- מדינת ישראל חייבת לשוב ולקיים את ההסכמים עליהם חתומה, ולפעול על פי החוק הישראלי והוראות הדין הבינלאומי.
- על הקהילה הארכאולוגית הישראלית להוקיע ולגנות את הפגיעה באתיקה המחקרית בהר עיבל ולהתנער מגיוס הארכאולוגיה והמדע לקידום מטרות פוליטיות-משיחיות ציניות שסופן לפגוע בארכאולוגיה עצמה ובזכותם של כל תושבי הארץ למורשת ולזהות.
הרקע הארכאולוגי: מהו "אתר הר עיבל"?
האתר הארכאולוגי של הר עיבל נמצא על מדרגה במדרון הצפוני של ההר (בערבית: אל בורנאט), כשני ק"מ צפונית לעיר שכם ובקרבה לכפר הפלסטיני עצירה-א-שמאלייה. האתר תואר לראשונה במהלך סקר שערך הארכאולוג אדם זרטל בשנת 1980, והוא יוחס לפרק הזמן שבין המאות ה-13 עד ה-11 לפסה"נ, או תקופת המעבר בין תקופת הברונזה לתקופת הברזל. פרק זמן זה מזוהה בארכאולוגיה המקראית המסורתית כתקופת התנחלות בני ישראל בארץ כנען. מסיבות אלו, וכן בשל צורתו המיוחדת של האתר ‒ מתחם גדול העוטף מתחם קטן יותר על פסגת הגבעה, עם מעט מבנים במרכזו ‒ החליט זרטל לערוך בו חפירה ארכאולוגית; זו התקיימה בין השנים 1982 ו-1989, תחילה מטעם אוניברסיטת תל-אביב ובהמשך מטעם אוניברסיטת חיפה, במימון משרד המדע והמועצה האזורית שומרון.[1]
החפירה של זרטל התמקדה במבנה שבפסגת האתר ובכמה קטעי מבנים ומתקני אבן שנמצאו בסמוך לו. במהלך החפירות הבחין זרטל בשני שלבי שימוש באתר, שאותם פירש כרצף יישובי אחד. בשלב הראשון נבנה בראש ההר מבנה שתוכניתו אינה ברורה בשל בנייה מאוחרת מעליו. לצדו של מבנה זה חשף זרטל בניין צנוע בעל ארבעה מרחבים אשר, כפי שהיה מקובל בזמן בו נערכה החפירה, יוחס לתהליך התנחלות בני ישראל בכנען.[2] כיום נתונה פרשנות זו במחלוקת.[3]
בשלב השני נבנה בפסגת השלוחה מבנה אבן מאסיבי, על שרידי המבנה הקדום. המבנה החדש מולא ברבדים של אפר, אדמה וחרסים. אל המבנה הוצמדו שני חדרים או חצרות סגורות ומספר מתקני אבן עגולים נבנו סביבו. בית ארבעה המרחבים שנבנה במורד המדרון כוסה באבנים, כך שהפך לחלק מרחבה. לשלב זה ייחס זרטל גם את בניית קירות המתחם הסובבים את גבעת האתר. לטענתו של זרטל, שני שלבי השימוש במתחם התאפיינו בממצא פולחני. הוא ביסס פרשנות זו על מספר טיעונים: היעדר מאפיינים של יישוב חקלאי רגיל, ריבוי ממצאים הקשורים לשריפת עצמות והקרבת קורבנות מן החי, הטמנת כלי חרס במתקנים והקפת האתר בקיר תוחם. את זיהוי המבנה המרכזי כמזבח ביסס זרטל ‒ בהיעדר כל אתר בר-השוואה מאותה תקופה ‒ על תיאורים מילוליים מאוחרים של מזבחות במקרא, במשנה, ואצל פרשנים רבניים.[4]
בנוסף לזיהוי האתר כמזבח, טען זרטל כי ממעוף הציפור אפשר להבחין כי לקיר התוחם של האתר הארכאולוגי צורה של טביעת רגל או סנדל. בכך הפך האתר לאחרון בשורה של אתרי "כף רגל" בני התקופה העולה מבקעת הירדן אל במת ההר: לעיצוב צורת האתר כטביעת רגל הייתה, לטענתו, חשיבות סמלית, מעין הכרזת בעלות של בני ישראל על ארץ כנען עם ראשית ההתנחלות במרחב.[5]
פרשנותו של זרטל לאתר לא אומצה על ידי מרבית חברי קהילת המחקר הישראלית או הבינלאומית, בשל מספר בעיות מהותיות. ראשית, אף שפרסם מאמר מדעי ומספר פרסומים פופולריים אודות האתר, הוא מעולם לא פרסם דין וחשבון מלא על החפירה.[6] בהיעדר דו"ח מפורט, לא ניתן לבחון ובמידת הצורך לבקר את מתודות המחקר בהן נקט זרטל ואת מסקנותיו. שנית, גם על פי הפרסום החלקי, חסרים באתר מרבית המאפיינים של אתרי פולחן של התקופות והאזורים הסמוכים להר עיבל – מצבות אבן, כלי מנחה, פריטי מתכת, דגמי כלי-חרס, וחפצי ערך אחרים. יתרה מכך, ממצא העצמות באתר לא תאם את הצפוי ממזבח עולה: על פי המחקר שפורסם, רק ארבעה אחוזים מכלל העצמות היו שרופות. בנוסף, כעשירית מן העצמות שזוהו באתר היו של יחמור – חיית בר ניצודה, שאינה משמשת לקורבן.[7] שלישית, אל הביקורת על הניתוח שביצע לממצא הארכאולוגי נוספה גם ביקורת הנוגעת לאופן בו זרטל ניתח את הטקסט המקראי כאמצעי לזיהוי האתר כמקום בו בנה יהושע את המזבח שלו. מרבית חוקרי המקרא מייחסים את הפסוקים שמתארים את בניית המזבח בהר עיבל (יהושע ח': 30-35) למסורת הדויטרונומיסטית בתנ"ך (המסורת של כותבי ספר דברים), שזמנה הוא, לכל המוקדם, סוף המאה ה-8 לפסה"נ, כמה מאות שנים לאחר שיהושע חי ופעל לכאורה.[8] על כן, בניגוד לדעתו של זרטל, קשה להתייחס לטקסט הזה כמקור היסטורי מהימן. גם אם מקבלים אותו כהיסטורי, הרי שמיקום האתר הארכאולוגי אינו תואם כלל למסורת המקראית, המציבה את מזבח יהושע בצד הדרומי של הר עיבל, מול הר גריזים.
על רקע ביקורת זו, הציעו מספר חוקרים פרשנויות אלטרנטיביות לאתר. הפרשנות הזהירה ביותר היא של פרופ' עמיחי מזר, חתן פרס ישראל, אשר, בפרק המסכם שכתב על תקופת הברזל א' בספר הלימוד העיקרי לתקופה[9] הציע לזהות אתר זה כאתר פולחן, אך דחה את הפרשנות ששימש מזבח, לא כל שכן של יהושע בן נון. אחרים דחו גם את הפרשנות המייחסת את האתר לאוכלוסיה ישראלית קדומה, שכן אין במקום ממצא מובהק היכול להעיד על זהות יושבי האתר, בעוד ממצאי החפירה, כפי שפורסמו, אינם מספקים תשובות ברורות לשימושו. היו שאף הציעו כי מדובר באתר פולחני כנעני, בית חווה או מגדל שמירה מבודד.[10]
עם השנים, ובלי שנעשו במקום חפירות חדשות שיוכלו לאשש או לסתור את ההשערות שהעלו החוקרים השונים, בנוסף לעובדה שחלק ניכר מן הממצאים ככל הנראה אבד,[11] הפך האתר לאבן שואבת עבור בעלי עניין ישראלים ‒ בעיקר בקרב מתנחלי השומרון ונוצרים החברים בקהילה האוונגליסטית האמריקאית ‒ הרואים בו אתר מופת המדגים את אמיתות המסורות המקראיות על כיבוש הארץ. זרטל עצמו אומץ על ידי קהלים אלו כמעין נביא חילוני המוכיח את כוחה וחיוניותה של הארכאולוגיה כמאששת את המסורת המקראית כנגד כל אלה שביקשו לצמצמה.[12]
הרקע החוקי: מעמדם של חפירות הר עיבל והממצאים שנחשפו בהן [13]
עד לשנת 1996, היה אתר הר עיבל בתחום אחריותו של קצין המטה לארכאולוגיה ביהודה ושומרון, פקיד של המנהל האזרחי (ולפני הקמת המנהל בשנת 1981 – של הממשל הצבאי[14]) המשמש, מאז כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967, כמחליפו בפועל של ראש שירות העתיקות הירדני והסמכות העליונה להחלטות מקצועיות על טיפול בעתיקות בשטח זה. חוקי העתיקות שעל פיהם פעלו קציני המטה הם חוק העתיקות הירדני משנת 1966, וצווים צבאיים משנת 1986 (צו 1166 וצו 1167)[15], חלקם מוסדיים (למשל, מינוי קמ״ט ארכיאולוגיה במקום השר הרלוונטי; שינוי בסמכויות שונות ועוד) וחלקן מבצעים עדכונים נדרשים לאור שינויים בשטח בפועל ושינויים במציאות השונה.[16]
מערכת חוקית זו כפופה לאמנות הבינלאומיות הנוגעים לשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית (כיבוש), שכן כל ממשלות ישראל נוהגות בשטח שמעבר לקו הירוק על פי האמנות המתייחסות לשטח כבוש, בלי קשר לעמדתן הפוליטית. לפי סעיף 43 באמנת האג משנת 1907, כאשר שטח נמצא תחת כיבוש, על הכוח הכובש לכבד ולשמר את מערכת החוקים שהייתה נהוגה במקום. אכן, הדין המרכזי החל בשטח הוא הדין הירדני ששרר באזור לפני כיבוש הגדה המערבית ב-1967. כמו כן, בהתאם לפרוטוקול הראשון לאמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין משנת 1954, עליה חתומה מדינת ישראל, אסור להוציא פריטי תרבות משטח כבוש. בנוסף, האמנה מגבילה את פעולת הכוח הכובש להגנה בלבד על נכסי תרבות.[17] מסיבות אלה, יחידת קצין המטה מופרדת מרשות העתיקות הישראלית (הפועלת מתוקף חוק ישראלי שלא הוחל על השטחים),[18] משרדי קצין המטה ומחסניו נמצאים כולם מעבר לקו הירוק, עד עצם היום הזה.
סקריו וחפירותיו של זרטל בשומרון ובהר עיבל נעשו, אפוא, על פי רישיונות[19] מאת קמ״ט ארכאולוגיה, וממצאיהם אמורים היו להישאר בתחומי השטחים הכבושים (״יהודה ושומרון״). אלא שעצם קיומן של החפירות בשטח שאינו השטח הריבוני של מדינת ישראל ‒ בניגוד לרוח אמנות האג ‒ חורג מהנורמה הארכאולוגית המקובלת בעולם. משום כך, האפשרות לדווח על הממצאים מן החפירות הללו על במות בינלאומיות, לא כל שכן לערוך תערוכות של הממצאים עצמם, מוגבלת. תביעות משפטיות כנגד הצגת ממצאים מן השטחים הכבושים הוגשו בארצות אחדות, ובשנים האחרונות נמנעה ישראל משיגור ממצאים מהגדה (ובכלל זה, קטעי מגילות ים המלח שנתפסו בשנת 1967) לתערוכות בחו"ל, מחשש לעיקולם.[20]
בשנת 1995 חתמו מדינת ישראל והרשות הפלסטינית על הסכם אוסלו ב' (הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה), לפיו נחלקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: B, A ו-C. בשטחים A ו – B (המהווים כ-40% מהגדה המערבית), ניתנו תחומי החיים האזרחיים (כולל הטיפול באתרים וממצאים ארכאולוגים) לאחריות הרשות הפלסטינית. בשטח C (כ-60% מהגדה) המשיך המנהל האזרחי לשאת באחריות לניהול החיים האזרחיים. ההסכם קבע כי גם הפעילות הארכאולוגית בשטחי C תעבור בהדרגה לסמכות פלסטינית, בהתאם להתקדמות בהסדר הקבע על עתיד שטחים אלה.[21]
בנוסף, צויינו בהסכם 12 אתרים "בעלי חשיבות לצד הישראלי" בשטחים A ו – B, שכל פעולה בהם תחייב התייעצות בוועדה דו-צדדית. בפועל חלק מאתרים אלה הפכו לנקודות אחיזה ישראליות בעומק השטח הפלסטיני. במקביל, מספר אתרים מופיעים גם ברשימת ״מקומות דתיים״ אשר בהם אסור לבצע ״שינויים כלשהם״, לצד הבטחת גישה חופשית לאותם אתרים.
אתר הר עיבל אינו נכלל ברשימות הללו ולכן הועבר במלואו, כמו-גם הכפרים הפלסטיניים הסמוכים אליו, לשטח B, דהיינו מחוץ לתחום סמכותו של קמ״ט ארכאולוגיה ותחת אחריותו של אגף העתיקות של הרשות הפלסטינית. אם כך, העובדה הפשוטה היא שכל פעילות ארכאולוגית באתר מאז חתימת הסכם אוסלו ב' בשנת 1995 דורשת רישיון חדש מטעם הרשות הפלסטינית (קל וחומר שאין להסתמך על רישיונות עבר שניתנו על ידי ריבון אחר).

מפה 1 – מיקומו של אתר הר עיבל/תל בורנט (מסומן בעיגול כחול). באדום- שטחי A; בצהוב – שטחי B; ללא צבע – שטחי C (הופק מתוך מערכת ה-GIS של המנהל האזרחי בתאריך 11/01/2023)
ההקשר הפוליטי: ארכאולוגיה מתנחלת ומשיחית בשומרון
על תפקידה של הארכאולוגיה בעיצוב זהויות לאומיות בכלל, והזהות הישראלית בפרט, נכתב רבות.[22] פה נתמקד בעובדה כי מיד עם כיבוש שטחי הגדה המערבית, רמת הגולן וחצי-האי סיני על ידי ישראל בשנת 1967, החלה מדינת ישראל לגלות עניין באתרי העתיקות הנמצאים בשטחים שכבשה.[23] בדומה לאופן בו נעשה שימוש בארכאולוגיה בתוך גבולות ישראל, גם באזורים אלה ‒ ובייחוד בגדה המערבית ‒ היה לה תפקיד כפול. מצד אחד, נפתחה לארכאולוגים ישראליים האפשרות לחקור אזורים שעד אז היו חסומים בפניהם. לצורך כך נערכו באופן מיידי סקרים של השרידים הארכאולוגיים בחבלי הארץ הללו.[24] מצד שני, האתרים הארכאולוגיים בגדה המערבית שימשו גם כלי להצדקת מטרות אידיאולוגיות, דתיות ופוליטיות. סנוניות ראשונות לשימוש בארכאולוגיה לשם השגת תמיכה ממשלתית במפעל ההתנחלות נראתה כבר בשנת 1971, אז החלו פעולות ההריסה במרחב הכפר והאתר נבי סמואל[25]; והפינוי של הכפר הפלסטיני סוסיא (פינוי שנמשך עד שנת 1986) בעקבות מציאת שרידי בית כנסת בלב הכפר.[26] בסוסיא, בעקבות הגילוי הארכאולוגי, הוקמה בשנת 1983 התנחלות המרוחקת כשני ק״מ מהאתר והנושאת את שמו. ב-1978 נוסדה התנחלות שילה כמחנה חפירות בחסות אקדמית ישראלית,[27] ובהמשך פנו המתנחלים לצורך הרחבת מפעלם לחפירות ופיתוח אתרים ארכאולוגים נוספים, כשהעיקריים שבהם הם סבסטיה (תל שמרון)[28], ג‘בל אל-פורידיס (הרודיון)[29], תל רומיידה (תל חברון)[30] ולאחרונה גם אתר ארמונות החשמונאים (בפאתי יריחו) ותל תבנה.[31]
בשנים הראשונות לקיומו של השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית ניסו חוקרים ליצור הפרדה – גם אם למראית עין – בין המחקר הארכאולוגי של האתרים – אשר לכאורה היה ניטראלי מבחינה פוליטית ואידיאולוגית – לבין השימוש שנעשה בארכאולוגיה על ידי המפעל האמוני-הפוליטי של תנועת ההתנחלות. עם זאת, לאורך השנים הפרדה זו התמוססה. הפעילות הענפה של ארגון המתנחלים אלע"ד בסילוואן/עיר דוד[32] הפכה לדגם ומעין אב-טיפוס לפעולה משולבת, פוליטית-ממלכתית ואידיאולוגית-משיחית בחסות מקצועית, כאשר ברור שהארכאולוגיה וממצאיה משניים לפעולת ניכוס שטחי ציבור, דחיקת תושבים פלסטינים מבתיהם, וקביעת עובדות פוליטיות בשטח.[33]
נראה כי ברחבי הגדה המערבית אומץ בהדרגתיות ״מודל אלע״ד״ והחלו לקום ארגונים שמטרתם פיתוח תיירותי של אתרים ארכאולוגיים לצד הקמה של מוסדות מחקר מדעיים ומדעיים-לכאורה שמטרתם להוכיח את הטענה בדבר הזיקה הבלעדית של העם היהודי לאתר או מרחב ספציפי ולגדה המערבית בכללותה. מיזמים כאלו הוקמו בחברון,[34] בשילה,[35] בסוסיא,[36] באזור המועצה המקומית בנימין[37] וכן באתרים אחרים. בנוסף, אותם מרכזי מחקר אירחו כנסים שנתיים שבסופם התפרסמו קובצי מאמרים שסיפקו גיבוי מדעי-לכאורה לטענותיהם הפוליטיות.[38] בשנים האחרונות בכירים ברשות העתיקות[39] ובמוסדות אקדמיים שונים אף פקדו כנסים אלה והשתתפו בהם, באופן שהעניק להם הכרה מקצועית ולגיטימציה אקדמית.[40]

תמונה 2 – הזמנה לכנס שילה בשנת 2022. הכנס כלל מרצים בכירים בתחום ממוסדות אקדמיים ישראלים.[41]
כניסתם של גורמים נוצרים-אוונגליסטים ותמיכתם בתנועת ההתנחלות לא תרמו לקידום מחקר מדעי של השרידים הארכאולוגיים בגדה המערבית, אלא ייתכן ואף הזיקו לו. כפי שנדגים בהמשך, בחסות קשר זה הפכו האתרים הארכאולוגים לנכס אמוני-פוליטי שעיקר חשיבותו ביכולתו להצדיק את שאיפתה של תנועת ההתנחלות להרחיב את שליטתה של ישראל משטחי C לשטחי A ו-B.
האוונגליסטים והארכאולוגיה הישראליתהזרם האוונגליסטי בנצרות מייחס חשיבות מרכזית לסיפור התחייה של ישו כאמצעי לגאולה ומתמקד בפעולות מיסיונריות שמטרתן לאפשר תחייה רוחנית למי שאינו נמנה על זרם זה. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, התנועה האוונגליסטית בארה"ב ביקשה להרחיב את אחיזתה בחברה האמריקאית באמצעות מפעלי חינוך ציבוריים ובהמשך – הקמת רשת של אוניברסיטאות פרטיות ומוסדות חינוך. הארכאולוגיה תפסה מקום חשוב במשנה האוונגליסטית, כאשר היא מגוייסת להוכיח את האמיתות המילולית של כל פרט ב"ברית הישנה" (כגון סיפור הבריאה, פרשת המבול, ועוד).[43] על רקע זה ניתן גם להבין את ההתעניינות של התנועה האוונגליסטית בארכאולוגיה בישראל בכלל ובגדה המערבית בפרט (וגם באזורים נוספים הנתפסים לשיטתה חלק מהמרחב המקראי הקדום: ממצרים ועד טורקיה ועיראק של ימינו). כך נאמר בפרסומי "האגודה למחקר מקראי" (Associates for Biblical Research – ABR), הארגון המוביל את פרויקט הסינון של העפר מהר עיבל והעורך חפירות באתרים כגון שילה וח' אל-מקטיר (המזוהה עם "העי" המקראית): " ABR הוא ארגון הטפה ללא מטרות רווח המוקדש להוכחת האמינות ההיסטורית של כתבי הקודש ולמענה על שאלות של לא-מאמינים כשל מאמינים. אנו עושים זאת על ידי עבודת שדה ארכאולוגית משלנו לצד מחקר ולימוד תחומי אפולוגטיקה [הצדקת הנצרות] אחרים. אנחנו מתמודדים בגלוי עם הטענות עזות-המצח של מבקרים ומטילי-ספק. אנו מאתגרים את התעמולה האנטי-מקראית התמהונית המופצת בציבור כבשורת אמת באמצעות הטלוויזיה והמדיה המודפסת. אנו מאשרים את בשורתו של ישוע המשיח, שהיא בשורת האל לגאולת האנושות כולה!"[44] המפעל המדעי-לכאורה של הארכאולוגיה האוונגליסטית מתאפשר, בין השאר, הודות לשיתופי פעולה עם ארכאולוגים וחוקרי מקרא ישראלים, המכשירים ומתקפים (לעיתים בלי משים) את הפרשנות האוונגליסטית של הממצאים הארכאולוגיים. דוגמאות לכך הן הצטרפותו של חוקר ישראלי לחפירות על יד קומראן, לצד החוקר האוונגליסטי רנדל פרייס (Randall Price), חוקר שעסק רבות בזיהוי מקומה של תיבת נח, מעורבות של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית בחפירות ה-ABR בשילה[45] ואף שותפות מוזיאון התנ״ך בוושינגטון די.סי במימון פרויקט תל שימרון אשר בעמק יזרעאל.[46] שיתוף פעולה זה אינו מתמצה בגיוס חוקרים אקדמיים, אלא מתקיים גם ברמה הלאומית: רשות העתיקות הישראלית התגייסה לסייע לתערוכת הקבע ב"מוזיאון התנ"ך" האוונגליסטי בוושינגטון די.סי, ואף השאילה למעלה מ-700 פריטים למוסד זה,[47] אשר הוקם על ידי פילנתרופים אוונגליסטים בני משפחת גרין במטרה לקדם את ״הכוח הטרנספורמטיבי של התנ״ך״.[48] יש לציין כי המוזיאון, שנפתח בשנת 2017, שנוי במחלוקת לא רק בתכניו, אלא בשל טענות בדבר מעורבותו בסחר בלתי חוקי של עתיקות וחשדות שהועלו בנוגע להצגת ממצאים מזויפים.[49] עוד טרם פתיחת המוזיאון, משפחת גרין עצמה (וחברת Hobby Lobby שבבעלותה), הסתבכה בפרשיית הברחה של אלפי פריטים גנובים מהמזרח התיכון, אשר הסתיימה בהשבת למעלה מ-17,000 פריטים למדינות מוצאם.[50] ![]() תמונה 3 – מימין: קיר התורמים במוזיאון התנ״ך בוושינגטון די.סי (צילום: אלון ארד); משמאל: צילום מעמוד הטלגרם של מנהל רשות העתיקות (הפגישה דווחה בעמוד בתאריך 11/01/2023) מן ההבט הפוליטי, הקשר הפוליטי-דתי בין תנועת ההתנחלות האמונית הישראלית והנצרות האוונגליסטית, המבוסס על היאחזות בפרשנות מילולית למקרא ובחתירה להתנגשות אפוקליפטית בין כוחות האור (נוצרים ויהודים) והאופל (מוסלמים ואתאיסטים) מצא אוזן קשבת אצל נציגי ממשל הנשיא טראמפ: לא במקרה הביעו שליחיו תמיכה נלהבת במפעלי החפירה בגדה ובמיוחד במזרח ירושלים, ולא במקרה חיבקו ארגוני מתנחלים וארגונים אוונגליסטים את הארכאולוגים ואת הפוליטיקאים, בישראל ובארה"ב, ששירתו את מטרותיהם. [51] אם כן, חשיבותה של הפעילות הארכאולוגית האוונגליסטית בגדה המערבית אינה מתמצה בחיזוק תפיסות אידיאולוגיות ודתיות מסוימות, אלא גם במתן לגיטימציה מקצועית והשפעה פוליטית לתנועה דתית משיחית. נכונותם לשתף פעולה עם תנועת המתנחלים ולחפור בגדה המערבית, בשעה שמרבית מוסדות המחקר הבינלאומיים מסרבים לעשות זאת, מעניקה לגיטימציה אקדמית וציבורית להתנחלות הישראלית ומסייעת להלבין את השליטה באזור הן בשיח הישראלי הפנימי והן בשיח הבינלאומי. כל זה, חשוב להדגיש, מתבצע תוך כדי התעלמות והפרה מתמשכות של הדינים הנהוגים בגדה המערבית. |
המסע הפוליטי-ארכאולוגי סביב אתר הר עיבל
מאז סיום החפירות בשנת 1989 ובמשך שנים רבות נותר אתר הר עיבל שולי, יחסית, בעולם המחקר. האתר אף לא עבר תהליך שימור, פיתוח או הנגשה לקהל הרחב: הדרך אליו לא נסללה והגישה למקום עבור ישראלים חייבה מעבר דרך בסיס צבאי (ואישור מטעם הצבא לבקר במקום), בעוד הכניסה מן הצד הפלסטיני, מכיוון הכפר עצירה-א-שמאלייה, לא הותרה לישראלים. אולם, מאז שנת 2019 נרשמה עלייה משמעותית בעניין סביבו. כפי שנבקש להראות, העיסוק המחודש בהר עיבל אינו נובע מסקרנות מדעית אלא מטעמים אידיאולוגים. הארגון המרכזי העוסק באתר הוא ״שומרים על הנצח״ (ככל הנראה שלוחה של עמותת רגבים – ראו הרחבה), ופעולתו מתמקדת בהבלטת חשיבות האתר ליהודים, לצד מאמץ להציג את הפלסטינים כשודדים והורסי עתיקות. מטרתו – חידוש הפעילות הארכאולוגית הישראלית במקום באמצעות חוקרים אקדמיים ונציגי רשות העתיקות, כדי שזו תכשיר את הקרקע להשתלטות ישראלית מחודשת על אזור B באמצעות הגדרתו כשטח C.
המסע הציבורי
בשנת 2019 הצהירה עיריית עצירה א-שמאלייה על כוונתה לפתח את האתר ולהפוך אותו לקולט קהל. כאמור, בהתאם להסכמי אוסלו, האתר נמצא תחת אחריותו של אגף העתיקות הפלסטיני ותפקידו לדאוג לשימורו ופיתוחו. ארגון "שומרים על הנצח" יצא בתגובה חריפה לתוכנית: "אנו קוראים לראשויות [כך במקור] ולמדינת ישראל להכריז על המזבח והאתר סביבו כשטח C שיהיה תחת שליטה ישראלית ויהיה אפשר להגיע לאתר ללא תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית וכך לשמור ולפתח את מזבח יהושע".[52] קריאה זו מקפלת בתוכה את שני המסרים המרכזיים שיאפיינו את המסע בשנים הבאות (וביתר שאת לאור הקמת הממשל החדשה בישראל לאחר בחירות נובמבר 2022): ראשית, יש לצמצם את השטח האוטונומי הפלסטיני שהוגדר בהסכמי אוסלו; שנית, העיסוק במורשת הוא משחק סכום אפס, בו ישראל מבקשת להגן על אתרי ״יהודה ושומרון״ מפגיעה, בעוד הפלסטינים עסוקים בהריסתם.
קריאה זו לוותה בהפקת מסמך ‒ ״אתרי מורשת לאומית בסכנת אובדן ביהודה, שומרון ובקעת הירדן״ – אשר נכתב על ידי כ-15 חוקרים של ״המרכז להגנת עתיקות ישראל״[53] (בשיתוף הארגונים: שומרים על הנצח, מדרשת הרי גופנא, הקרן לקידום הארכאולוגיה בישראל, המרכז להגנה ולפיתוח מורשת התרבות בישראל, ארכאולוגיה וידיעת הארץ). במסגרת המסמך הכין ד"ר שי בר מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, מתלמידיו של אדם זרטל,[54] "כרטיס אתר" להר עיבל, שבמרכזו תוכנית פיתוח רב-שנתית לחפירה, לשימור ולהנגשה של האתר לקהל (בעלות כוללת של כ-1.35 מיליון ש״ח) כאשר ההצדקה לפיתוח זה הוגדרה: ״פוטנציאל גבוה מאוד להיות אתר קולט קהל. חשיבותו למורשת של עמנו גדולה ביותר: האתר מתקשר באופן ישיר לנושא הפולחן של ראשית עם ישראל ולמסורות רבות ביהדות. שימור וחפירות פיתוח באתר יחשפו מוקדי ענין רבים לקהל ויהפכו אותו לאתר חובה לכל תייר (מקומי וזר) המבקר בארץ״. לצד זאת הוא מתאר את הנזק שנגרם עקב ציור כתובות נאצה בערבית. אולם, באופן לא מפתיע, על אף שכותב הדו"ח מציין שהאתר נמצא בשטח פלסטיני, הוא נמנע מלהזכיר שמשמעות הדבר הינה שכל הפעולות המתוארות אינן בסמכות המנהל האזרחי מחייבות הסכמה ורישוי פלסטיני לצורך ביצוען.
ביוני 2020, כאשר "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ עמדה על הפרק (לפחות ברמה ההצהרתית), כתבות בידיעות אחרונות ו-YNET פרסמו ידיעה נרחבת שהסתמכה על נתונים שסיפק ארגון "שומרים על הנצח".[55] חוקרי הארגון קבעו כי 30% מהאתרים בשטח C יועברו לידי הרשות הפלסטינית במסגרת ההסכם, וביניהם הוזכר גם הר עיבל. באותו יום העלה הארגון הודעה ברשתות החברתיות בו נאמר כי ״תוכנית טראמפ״ תעביר את האתר לאחריות פלסטינית (למרות שאחריות זו כבר מוגדרת כיום): ״תושבי הכפר בעצירה-א-שמאלייה, הכפר הקרוב, הכריזו מלחמה על האתר במטרה להפוך אותו לאתר פלסטיני״.[56]
בראשית שנת 2021, במסגרת עבודות לסלילת כביש בין עצירה-א-שמאלייה לשכם, פירק קבלן פלסטיני חלק מן הגדר החיצונית של האתר הארכאולוגי, על מנת להכין מאבניו חצץ לסלילת הכביש. הקבלן, שנראה שלא היה מודע למשמעות מעשיו, תיעד את הפעולה בסרטון אשר הופץ ברשתות החברתיות, במהלכו הסביר כי הוא מרסק את אבני "הבורנאט"– הכינוי המקומי לרכס עליו נמצא האתר הקדום – לצורך סלילת הכביש. מכאן התגלגל כדור-שלג תקשורתי שעיקרו פרשנות, סילוף עובדות והתלהמות פוליטית.
בכתבה בערוץ 12, תחת הכותרת "הרשות הפלסטינית הרסה אתר מורשת והשתמשה בשרידיו לסלילת כביש", נאמר כי "בסרטון […] נשמעים הפועלים מסבירים כי הם הורסים חלק מאתר מזבח יהושע בן נון העתיק ומשתמשים בחצץ לצורך בניית הכביש." בגוף הכתבה פורסם גם קטע מהסרטון שצילם הקבלן ואשר נערך, ככל הנראה על ידי "שומרים על הנצח", ולצידו התרגום הבא: "אנו טוחנים ומרסקים את ערימות האבנים בבורנט (המזבח בהר עיבל)". הפרשנות בת שלוש מילים שהוספה לדבריו יצרה את הרושם, השגוי, שפלסטינים מתגאים בהרס אתר מורשת יהודי והפיכתו לכביש עליו הם ייסעו לכפרם.[57]
מיד לאחר המקרה קרא ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, להכריז על הר עיבל כגן לאומי. הוא אף שלח עובדים של המועצה להקים את קטע הגדר החיצונית מחדש.[58] על פי עדותו של דגן, הפעולה התבצעה באופן חשאי, ועל כן ברור שנעשתה ללא תיאום עם אגף העתיקות של הרשות הפלסטינית וללא אישורה, תוך הפרה של החוק ושל הסכמים עליהם חתומה מדינת ישראל. זאת ועוד, גם אם העבודות נעשו בליווי מקצועי, כפי שנטען בסרטון, קשה להניח כי עבודות שנעשו באופן חפוז ובוצעו על ידי פועלים חסרי הכשרה בתחום, אכן הצליחו לשמר את הערכים ההיסטוריים של מבנה הגדר בהתאם לסטנדרטים מקצועיים הנהוגים הן בתחומי מדינת ישראל, הן בשטחי הרשות הפלסטינית.
הפעולה הפיראטית, לכאורה, של המתנחלים באתר לא זכתה לחשיפה תקשורתית נרחבת. תחת זאת, נמשך השימוש הפוליטי באתר הארכאולוגי על ידי נציגי מפלגות הימין שעמדו לבחירה בבחירות מרץ 2021. ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, צייץ בטוויטר כי הוא הנחה ״לבצע חקירה מיידית כדי לתפוס את האחראים ולאבטח את המקום. נשמור על המקומות ההיסטוריים שלנו״.[59] יו"ר מפלגת ימינה נפתלי בנט אף הגיע לביקור באתר, במהלכו הצהיר כי ״הרשות הפלסטינית התחילה לפרק את האתר […] דבר שדאע״ש עושים. להרוס אתרי מורשת של עמים אחרים […] הפתרון הנכון פה זה להגדיר את השטח הזה כשטח C, לקחת אחריות באופן חד צדדי […] כמו שלא היינו מוכנים שיפרקו לנו את הכותל המערבי גם את המזבח פה אסור לנו לתת לאף אחד לגעת בזה״.[60]
לאחר ירידת קרנו של האתר במשך שנים רבות, לרובו המכריע של הציבור הישראלי הייתה זו היכרות ראשונה או מחודשת עם האתר, אשר הוצג ללא סייג כלשהו כאתר מורשת יהודית וכמזבח יהושע. תפיסה זו אף התחזקה לאור התבטאותו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהפציר במכתב לשר הביטחון בני גנץ "לחקור את המקרה עד תום ולקדם את הצעדים הנדרשים על מנת להבטיח שפגיעה שכזו לא תישנה״. עוד הוא טען שהאתר הינו אחד ממספר "אתרי מורשת בעלי משמעות לאומית ואוניברסלית שערכם לא יסולא בפז.״[62]
גם לאחר הבחירות לכנסת ה-24 (מרץ 2021), ארגון "שומרים על הנצח" המשיך לקדם מסע תקשורתי המשחיר את דמותם של הפלסטינים כהורסי אתרי עתיקות ולקדם, על בסיס זה, קריאה להשתלטות מנהלית על שטחי B ו-A וסיפוח הגדה המערבית. בספטמבר 2021 פרסם הארגון 'סקר מורשת לאומית' בשטחי ״יהודה ושומרון״[63], אשר קבע ש-80% מהאתרים שנסקרו נפגעו משוד. אולם, הסקר לא סיפק פרטים על מתודות המחקר בהם נקט, על האתרים אותם בחן, או על הקריטריונים בהם השתמש כדי לקבוע את מידת ההרס של האתר.[64] בהמשך ישיר למסרים שעמדו במרכז המסע הארכאולוגי-פולטי מראשיתו, הדו"ח הציע פתרון חד-צדדי, כביכול מקצועי, בדמות הרחבת פעילותה של רשות העתיקות הישראלית בשטחי הגדה המערבית, הרחבת פעילות שמהותה יצירת ״ריבונות מורשת״ או ״ריבונות עתיקות״ וביצוע סיפוח דה-פקטו של שטחים בגדה המערבית.
המלצה זו זכתה להדים בדיון שנערך ביוזמת ח״כ אורית סטרוק בינואר 2022 בועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת. הדיון, שעיקרו הובל על ידי נציגי ״שומרים על הנצח״, הסתיים בהמלצת הועדה לבחון את כניסתה של רשות העתיקות לשטחי הגדה המערבית (באופן ישיר כסיוע לקצין המטה או אף הקמה של מחוז יו״ש בגדה – וביטול דה פקטו של הקמ״ט),[65] כל זאת בניגוד להסכמים עליהם חתומה מדינת ישראל ולחוק הבינלאומי.[66] ניצנים ראשונים להחלטה זו נראו ביולי 2022 עת פרסמה רשות העתיקות סדרה של מכרזים לתקנים המיועדים לאיוש בגדה המערבית. לאחר תכתובת משפטית שקיימה ״עמק שווה״ עם יועמ״ש רשות העתיקות בנושא הובהר שמכרזים אלו אלו בוטלו בינתיים, אך יש כוונה לקדמם בהמשך. לצד זאת בינואר 2023 דווח על ביצוע (בנובמבר 2022) פעולות אכיפה והרס של מבנים בשטח B על רקע ארכאולוגי.[67] דבר העומד בניגוד מוחלט לסמכויות כפי שחולקו בהסכם אוסלו.[68]
הסלמה נוספת במאבק המתנחלים להשתלט על הר עיבל התרחשה בינואר 2023, לאחר פרסום תוכנית בנייה בסביבת האתר על ידי המועצה המקומית עצירה-א-שמלייה. המועצה, שהעלתה את תוכנית הבנייה לעמוד הפייסבוק שלה באמצע דצמבר 2022 ,[69] מעידה כי אכן קיימת תוכנית לבנייה של יחידות דיור סביב האתר אולם האתר עצמו עתיד להישמר. לעומת זאת, ארגון ״שומרים על הנצח״ וערוץ 14 [70] דאגו להציג את הנושא ככישלון המדיניות הישראלית ומחדל של המנהל האזרחי. אכן, בנייה בקרבתם של אתרים ארכאולוגים אינה עולה בקנה אחד עם שימור האתר וסביבתו, אך הטיפול בעניין זה הוא בסמכותה של הרשות הפלסטינית והמועצה המקומית. יתכן שהם למדו פרק בהילכות פיתוח בסמוך לאתרי עתיקות ממדינת ישראל עצמה: רשות העתיקות הישראלית אישרה תוכניות פיתוח נרחבות ליד ומעל אתרים ארכאולוגים חשובים כמו תל יבנה, תל בית שמש, תל אסוויר, מוצא ואחרים. אלה נחפרו בהרחבה בחפירות הצלה על מנת לאפשר בנייה מאסיבית שהביאה, הלכה למעשה, להריסתם.[71]
ארגון "שומרים על הנצח"הארגון ממבקש למצב את עצמו כ"מחזיק תיק הארכאולוגיה" של המתנחלים ומטרתו המוצהרת היא הגנה על "אתרי עתיקות ומורשת לאומית" ב״יהודה, שומרון, בקעת הירדן ומדבר יהודה״.[72] הגוף אינו רשום כעמותה, חל"צ או גוף ציבורי בישראל, אך בדיקה יסודית של פרסומיו חושפת את הקשר שבין הארגון ותנועת רגבים – תנועה שעיסוקה המוצהר הוא המאבק למען שליטה יהודית בקרקעות ברחבי הארץ. כמו כן, במכתב שפרסמו לאחרונה[73] ועליו חתום מנהל הארגון נראה שיש קשר גם לעמותת: ״אבן ולב – המרכז להגנה ופיתוח מורשת התרבות בישראל״. עמותת ״אבן ולב״ כוללת ברישומיה הפומביים גם דמויות מרכזיות בארגון ״שומרים על הנצח״.[74] מלבד דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואתר המציג את "סקר המורשת הלאומית", שפורסם על ידי הארגון יחד עם ארגון עלום אחר, ״המרכז להגנת עתיקות ישראל״ (שככל הנראה רשום כעמותת ״אבן ולב״). על מהות הארגון ומניעיו אפשר ללמוד מדף הפייסבוק: "מטרת הארכאולוגיה היא להבין את ראשית התרבות האנושית ואת סיפורו ההיסטורי של העם היהודי בארץ ישראל". על פי אתר האינטרנט של סקר המורשת הלאומית שפורסם ב-2021, ארגון ״שומרים על הנצח״ החל את פעילותו בשנת 2015.[75] בהתחשב בזמן הקצר יחסית שבו הוא פועל, ניכר שהצליח למצב עצמו כגוף שנאבק בשוד עתיקות והוא נהנה משיתוף פעולה של הממסד. היחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות משתפת באופן קבוע פוסטים של הארגון, פירסמה את "הווטסאפ האדום" שלו הקורא לאנשים לדווח אם הם נתקלים בשוד עתיקות, ואפילו שיתפה ביוני 2021 מודעות דרושים למשרות בארגון. כלומר במקום שהציבור יפנה לגוף ממשלתי רשמי כמו היחידה למניעת שוד עתיקות, היא מציעה לפנות לגוף פרטי, עלום וחסר סמכות. לאחרונה, אף פורסם כי רכז השטח לשעבר של ״שומרים על הנצח״ עובד בימים אלו ביחידה למניעת שוד[76]. למרות המיתוג שלו, המאבק בשוד עתיקות אינו הנושא המרכזי שבו הוא עוסק. בשנים האחרונות מוביל הארגון, יחד עם גופים שונים בימין, מסע לשינוי המצב הפוליטי בגדה המערבית באמצעות קידום תיירות מבוססת על אתרי מורשת (יהודיים), ומנסה להטמיע נרטיב לפיו הרשות הפלסטינית מבקשת למחוק היסטוריה יהודית ולכן, לטענתם, יש להעביר את השליטה באתרים ארכאולוגיים לידי רשות העתיקות הישראלית ולבטל הלכה למעשה את קמ״ט וחלוקת האחריות בין ישראל והפלסטינים. לפעילות סביב הר עיבל מקום מרכזי בכך. להלן לקט צילומים מהעמודים של שני הארגונים: |
המסע הארכאולוגי: פרויקט הסינון
בינואר 2022 עלה אתר הר עיבל שוב לכותרות, הפעם בשל תגלית ארכאולוגית, לכאורה. בהודעה לעיתונות של המועצה האזורית שומרון דווח על קמע עברי עתיק שנמצא בשפכי החפירה הישנה של ד״ר אדם זרטל. בהודעה התייחסו לעניין הוצאת שפכי החפירה מהאתר באופן הבא: "החוקר צבי קניגסברג, שסייע לזרטל בשנים 1982 עד 1989 בחפירות במזבח יהושע, סיפר על תהליך מציאת הקמע: 'לאחר החפירה, השארנו ערמות רבות של עפר שחפרנו. ובהתחשב בכך שהערמות עשויות להכיל ממצאים יקרי ערך, קבוצה מחבריו של פרופ' זרטל העבירה אותן למקום בטוח שבו ניתן היה לבדוק אותן. לאחר שנים ארוכות, פותחו האמצעים המתאימים לניפוי העפר' ".[77] מההודעה אפשר היה לקבל את הרושם השגוי שערמות העפר הוסעו עוד בסמוך לחפירתו של זרטל לאותו ״מקום בטוח״ ושם אוחסנו למשך תקופה ארוכה עד שסוננו.
חודשיים לאחר מכן, במרץ 2022, נערכה ‒ ושודרה בשידור חי ברשת (איור 5)[78] ‒ מסיבת עיתונאים ביוסטון שבטקסס, ארה"ב בה נחשף מידע נוסף אודות הגילוי. נמסר כי הקמע הוא למעשה לוחית עופרת מקופלת בגודל 2X2 ס"מ אשר נמצאה במהלך פרויקט סינון השפכים מהחפירות של אדם זרטל בהר עיבל. מטרת הפרויקט היתה גילוי ממצאים זעירים (שחופרי שנות ה-80 חסרו את האמצעים לאתר) אשר יוכלו לחזק את טענתו של זרטל בנוגע לזיהוי האתר כמזבח יהושע. את המשלחת הוביל ד"ר סקוט סטריפלינג, חוקר אוננגליסט מטעם ה- ABR. על מחקר הלוחית עבדו גם פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה, שניתח את הכתובת על לוחית העופרת, ד״ר פיטר ואן דר וויין מאונברסיטת יוהאנס גוטנברג במיינץ וד"ר דניאל ואויק, מהמכון למתמטיקה תיאורטית ויישומית באקדמיה למדעים ברפובליקה הצ'כית, שהוביל את הסריקה של לוחית העופרת. פרופ' נעמה יהלום-מאק, מן האוניברסיטה העברית, בדקה את מוצא העופרת.

איור 5 – תמונות ממסיבת העיתונאים. לדבריו הם התמקדו בערמת השפכים המזרחית (״East Dump״) שם לטענתם נשפכו החומרים שמקורם במבנה ה״מזבח״ (צילומים מתוך הקלטת מסיבת העיתונאים המופיעה בהערה 74)
סטריפלינג תיאר עבודת סינון שהתבצעה בדצמבר 2019 וינואר 2020. מדבריו עולה, שהרעיון לפרויקט נולד, לאחר סיום עונת החפירות שקיים סטרפלינג בתל שילה, בשיתוף עם אהרון ליפקין, תושב ההתנחלות עפרה ומורה דרך (המפעיל חברת סיורים והרצאות לקהל יעד יהודיים נוצריים באתרים מקראיים)[79] המציג עצמו כחוקר מקרא ומרצה על מזבח יהושע.[80] במה שהוגדר כ״מבצע סודי״ ובעזרת אנשי מדרשת השומרון בהתנחלות שבי שומרון, אורגן מבצע לוגיסטי שבו נאספה אדמה (ייתכן אף באמצעות כלי מכאני) ממקומות באתר עצמו, שזוהו כערמות השפכים של חפירת זרטל, ושונעו שקי העפר (באחת התמונות באיור 7 ניתן לספור למעלה מ-40 שקים) מאתר החפירות למדרשה הנמצאת כ-10 ק"מ מערבית להר עיבל.[81] שם הוקם מרחב עם מסננות ובוצע הסינון שבמסגרתו, לכאורה, נמצאה לוחית העופרת
בפרסומים ברשתות החברתיות (איור 7) שהועלו בקרב פעילי ימין ומתנדבים שעבדו בפרויקט תועדה גם מעורבותה בפועל של המדינה בפרויקט הסינון, כאשר שותף מרכזי בפעילות הוא ראש המועצה האזורית שומרון.[82] בנוסף למתנדבים, תועדו בשטח החפירה ובשטח הסינון גם חיילים שהגיעו לבקר או לשמור על הפעילות (שהרי כל פעולה ישראלית בשטח B נדרשת תיאום וליווי צבאי). בכתבה שפורסמה בערוץ כאן 11,[83] בנוסף לבעייתיות שבעצם הפעולה באתר ואופן השגת הממצא, עולות מספר סוגיות מטרידות נוספות (איור 8): בכתבה נראה מר צבי קניגסבג, אזרח פרטי ללא מעמד או הכשרה ארכאולוגיים, מחזיק את הממצא בביתו (בניגוד גמור לכללים החלים על ממצאי חפירות) ומעביר אותו לכתבת הערוץ בידיים חשופות – שוב בניגוד לכללים הנהוגים בעבודה עם ממצאי מתכת קדומים. כמו כן מתאר המרואיין את האופן שאיתר לדבריו מעבדה בצ׳כיה וכן יצא מן הארץ כאשר הממצא בין חפציו.[84]
איור 6 – מקבץ פרסומים מרשת פייסבוק ששותפו על ידי משתתפי פרויקט הסינון. באדום סימונים על ידי עמק שווה
מסמכים מספטמבר 2021 (כמעט שנתיים לאחר הסינון), עליהם חתומים אוצרת יחידת קמ״ט ארכאולוגיה מרים יעל חסידה וראש המנהל האזרחי תא״ל פארס עטילה, ואשר הגיעו לידי עמק שווה (ר' נספח א), מעלים תהיות משמעותיות אודות תהליך הטיפול בחפירה, בממצא וכן במתן האישורים להוצאת הממצא מהגדה וממדינת ישראל. מן המסמך, המהווה לכאורה אישור הוצאה של פריט מאוספי הקמ"ט (קמע העופרת) מחוץ לגבולות השטח המנוהל על ידו, ניכר שאנשי הקמ״ט היו מודעים לפעולות שבוצעו באתר, אך לא ידוע כי נקטו בכל אמצעי לעצור את הפעילות הלא-חוקית שנעשתה או להביא לתיקון לאחריה.[85]
היבט מטריד נוסף הינה מעורבותה של רשות העתיקות הישראלית. לדברי קניגסבג בכתבה שפורסמה בכאן11[86] הייתה ״דמות בכירה״ מרשות העתיקות שראתה את הממצא (איור 8). אולם במאמר שהוציאו החוקרים מצויין כי גב׳ אורנה כהן, מומחית שימור ברשות העתיקות, ערכה ״בדיקה ראשונית״ של הממצא.

איור 7 – תמונות מתוך עמוד הפייסבוק של אהרון ליפקין [87] המציגות את העבודה שבוצעה בהר עיבל, את נוכחות הצבא וכן ביקורים (תמונה ימנית עליונה של ראש מועצת שבי שומרון)
מסכת העדויות על מפעל הסינון מעלה מספר שאלות מהותית אודות השתלשלות האירועים באתר הר עיבל בשטח שאינו נתון לריבונות ישראלית, ובדבר הפעולות שבוצעו על ידי יחידת קמ״ט בהקשר לכך:
- האם ניתנו כלל ההיתרים והאישורים הדרושים לביצוע פעולה ארכאולוגית באתר ידוע? מהו רישיון חפירה מס׳ 1358 המוזכר בנספח א'?[88] מתי ועל שם מי נופק? מי המוסד המעניק חסות אקדמית לרישיון זה, ומה היה תהליך הגשת הבקשה לקבלת הרישיון? מהי התשתית החוקית שעל בסיסה נתנה יחידת קמ״ט ארכאולוגיה היתר לפעולה מחוץ לתחומי אחריותה?
- ככל שלא ניתנו כלל האישורים וההיתרים, הרי שמדובר על פעולה פיראטית שאינה חוקית לפי חוק העתיקות התקף בשטחי הגדה (בכל האזורים). האם יש כוונה לחקור את האנשים שהשתתפו לכאורה בפעולות הללו ושמותיהם ידועים וחשופים ברשתות החברתיות ואף פורסמו במסגרת המאמר?
- האם קמ״ט ארכאולוגיה מעורב בתהליך הוצאת החומרים משטח B לשטח C והאם קיבלה על עצמה היחידה את האחריות לממצאים שמקורם אינו בתחומי שיפוטה? כמו כן, ככל שיחידת קמ״ט הייתה מעורבת, כיצד הוצדקה בפניה הוצאת העתיקות משטחי B? ומדוע לא הועברו אלה לידי אגף העתיקות הפלסטיני באופן מיידי לאחר חשיפת העניין?
- מדוע אושר לאדם פרטי, ללא הכשרה או משרה ארכאולוגית, לשאול ממצא ולהוציאו מהארץ? כיצד הוצדק הדבר ואילו ערובות ניתנו לביטחון הממצא, שהרי, אילו היה ממצא דומה מוצא ממחסני רשות העתיקות, היה נדרש מן השואל להציג אסמכתאות הן לזהותו והן לזהות המוסד המבקש את הפריט המושאל? בנוסף, תאריך אישור הקמ"ט מאוחר לתאריך שבו, על פי הנאמר בכתבת ערוץ 11, הוצא הקמע בפועל לבדיקות במעבדה באירופה: האם האישור לכך ניתן בדיעבד?
- מה היה חלקה של רשות העתיקות בפרשה, והאם היתה שותפה בטיפול בממצא? ובהוצאתו מן הארץ? שהרי היציאה מהארץ בוצעה משטח ישראל ועל כן לפי חוק העתיקות, ובמיוחד לאור החשיבות הנטענת של הממצא, הדבר עשוי היה לחייב אף את אישור השר הממונה – שכן הוא זה שרשאי לאשר הוצאה של עתיקה ״בעלת ערך לאומי״, כפי שרמזו חלק מן המעורבים?
- היכן נמצאים כלל הממצאים שנחפרו באתר, ובמיוחד אלה שנאספו במהלך הסינון שנעשה בהתנחלות שבי שומרון? האם הוצאו עוד ממצאים מתחומי הגדה לשטח ישראל או לחו"ל?
לקראת הפרסום ביקשנו את תגובת רשות העתיקות הישראלית וקצין המטה לארכאולוגיה לשאלות אלו בדיוק. רשות העתיקות ענתה: ״שלום, יש להפנות את השאלות לקמ״ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. הנושא אינו באחריותה של רשות העתיקות.״ מקמ״ט ארכאולוגיה לא נמסרה תגובה.
״סנסציה״ – לוחית העופרת מהר עיבלהפרסומים כולם (כולל המאמר המדעי שפורסם בכתב העת Heritage Scienses[89]) בדבר לוחית העופרת מהר עיבל ומשמעותו ההיסטורית עטופים באיצטלה מחקרית, שמעניקה לדברי החוקרים משקל ומראית עין של התנהלות תקינה ומאוזנת. אולם למעשה, הכסות המחקרית דקה ביותר ועיקר עוצמתה נעוצה בפניה ליסוד אמוני-לאומי בציבור היהודי-ישראלי ודתי-משיחי בקרב הנצרות האוונגליסטית בארה"ב. לוחית העופרת היא לוחית קטנה בגודל של 2X2 ס"מ (איורים 5-4). על פי התיאור של סקוט סטריפלינג, מיד עם גילוי הלוחית ראה סימני כתב על הלוחית (סימני כתב שתוארו על ידי החוקרים בגודל 1.5-4 מ״מ ושמאוחר יותר נדרשו מאמץ טכנולוגי ניכר על מנת לראותם שוב) והבין כי מדובר בקמע שבו השתמשו על מנת לקלל את מי שפגע באדם שהזמין את ייצור הלוחית. מובילי הפרויקט טענו כי חשיבותה של הלוחית כפולה משום שהיא מיישבת באופן חד וחלק את אחת מהמחלוקות המרכזיות הקיימות במחקר בנוגע לתהליך התגבשות עם ישראל. ראשית, לטענתם, הלוחית מאמתת את התיארוך של ההתנחלות של בני ישראל בכנען לסוף תקופת הברונזה המאוחרת או ראשית תקופת הברזל. זאת משום שלדבריהם, בהתאם לבדיקה שערכה הפרופ' נעמה יהלום-מאק, מקור העופרת בה השתמשו לצקת את הלוחית הוא במכרות עופרת ביוון שהיו בשימוש בין סוף תקופת הברונזה המאוחרת לראשית תקופת הברזל – תקופה שחוקרי מקרא מסורתיים משייכים לראשית ההתנחלות של בני ישראל בכנען.[90] שנית, מובילי פרויקט הסינון טענו שהכיתוב שנמצא על הלוחית הוא העדות הקדומה ביותר לכתיבה בשפה העברית ולמעשה מהווה הוכחה לכך שספר התורה הועלה על הכתב כבר באותה תקופה ולא כמה מאות שנים מאוחר יותר, כפי שמקובל להניח במחקר. לאחר שהלוחית נמצאה לראשונה הבינו מובילי הפרויקט כי לא ניתן לפתוח אותה ולראות מה יש בצדה הפנימי. על כן, נשלחה הלוחית לצ'כיה, שם היא נסרקה במכשיר סריקה מיוחד. סריקה זו מצאה, לכאורה, אותיות בכתב הפרוטו-כנעני בצדה הפנימי של הלוחית. הכתב הפרוטו-כנעני מהווה את אחד מכתבי האלפבית העתיקים ביותר שממנו התפתחו רבות מצורות הכתב בעולם השמי, ביניהם גם עברית קדומה. את תרגום הכתובת על הלוחית ערך פרופ' גרשון גליל מהוניברסיטת חיפה. במסיבת העיתונאים שבה דבר מציאת הלוחית הוצגה לראשונה, ד"ר סטריפלינג טען כי התרגום של הלוחית הינו: ארור ארור ארור ארור לאל יהו תמות – ארור ארור – מות תמות ארור ליהו, ארור, ארור, ארור אולם, פרופ' גליל פרסם בעמוד הפייסבוק שלו[91] תרגום שונה, שלא ברור כיצד מתיישב עם ההצעה הקודמת: ”א(רור) א(תה) לאל יהו. תמות – ארור, ארור – מות תמות, ארור ל-יהו ארור.” במאמר המדעי פורסמה פרשנות שלישית שאינה זהה לשתיים הקודמות. למרות העובדה שבכל פעם הוצגה קריאה שונה של הטקסט, סטריפלינג וגליל תמימי דעים שהעובדה שהשפה בה הכתובת כתובה היא עברית ושיש בה פנייה לאל יהוה. לאור זאת טענו כי חשיפתה של הכתובת מאששת את הזיהוי של הר עיבל עם המקום בו יהושע קיים טקס של חידוש הברית בין אלוהים לבני ישראל לאחר כיבוש העי על "הר הקללה", כפי שמתואר בספר יהושע ח' 30 – 35. במסיבת העיתונאים בה הוצג דבר גילוי הלוחית, סטריפלינג וגליל אף טענו כי הם מאמינים שלוחית זו הוטמנה במזבח כחלק מטקס זה.[92] עם פרסומן, הצהרות אלו לא קיבלו הד משמעותי בין חוקרי המקרא, ככל הנראה משום שהם לא לוו בפרסום מדעי כמקובל. אולם, גם לאחר פסום המאמר המדעי, ניכר כי כמעט כל החוקרים שהתבטאו בפומבי בעניין לוחית העופרת לאחר מסיבת העיתונאים, וביתר שאת לאחר הפרסום המדעי, התייחסו לפרשנותו בחשד עד לכדי הגדרת הממצאים כמניפולצייה מכוונת של הנתונים. ביקורות אלה התמקדו במספר נושאים מרכזיים.[93] ההקשר הארכאולוגי. מבחינה מדעית, הלוחית היא ממצא ללא הקשר (out of context), על כן היא אינה יכולה לאמת הנחה כלשהי הנוגעת לאתר שבו היא נמצאה, והאתר אינו יכול לאמת הנחה כלשהי על הלוחית. ערימת השפכים ממנה הוצאה הלוחית עמדה חשופה במשך קרוב ל-40 שנה עד שהוחלט לקיים את פרויקט הסינון – וזאת באזור שעל פי טענות המתנחלים היה נתון לפגיעות חוזרות ונשנות. זאת ועוד, על מנת לבצע את עבודת הסינון ערימת השפכים הועברה מהאתר למקום בו התבצע הסינון באמצעות כלי כבדים. על רקע זה, יש להתייחס לערימת השפכים כמאסף שהקשר בינו לבין האתר עצמו והשכבות השונות בו אינו ידוע. ממצא יחידי אינו יכול ללמד על המכלול. מובילי פרויקט הסינון טענו כי ערימות השפכים היו מלאות בממצא קטן אשר יכול ללמד על תפקוד האתר כמזבח, אולם גם לאחר הפרסום המדעי, בו ציונו מספר ממצאים נוספים אך באופן כללי בלבד, עד כה דווח רק על פריט בודד (הקמע). יש להניח שאם היו מוצאים פריטים או ממצאים נוספים משמעותים נוספים היינו שומעים על כך, ולכל הפחות היו מובאים גם הם במאמר המדעי. לאור זאת, ובמיוחד כאשר ההקשר הוא בעייתי מלכתחילה, קשה להתייחס לממצא זה, חשוב ככל שיהיה, כממצא המלמד על אופיו של האתר או על תיארוכו. סימני הכתב המקוריים כלל לא הוצגו במסיבת העיתונאים, ואילו במסגרת המאמר הובאו באופן שאינו מאפשר בחינה רצינית של הממצאים השונים. במסיבת העיתונאים ופרסומים אחרים (ברשתות החברתיות והעיתונות הפופולרית) בהם נמסר מידע על הלוחית כוללים בעיקר טענות מרחיקות לכת, ללא הצגת מידע גולמי ובוודאי ללא ביקורת עמיתים. העדר השקיפות והסירוב לחלוק בנתונים עצמם מתמיהה ומחשידה. אם הכל כל כך ברור וחד-משמעי, כפי שנטען, מדוע הצגת הנתונים לקחה זמן רב? בפודקאסט Times will Tell, הסביר סטריפלינג, ראש המשלחת, שפרסום הממצא לפני הפרסום המדעי המסודר נועד להקדים חוקרים אחרים שיפרסמו את קיום הלוח: תופעה שכיחה, לטענותו, באקדמיה. זה תרוץ חלש מאוד. ראשית, בניגוד לדבריו, התופעה אינה שכיחה באקדמיה והקהילה נוטה להעניש התנהגות מסוג זה. שנית, אפילו אם הייתה מוטיבציה של חוקר זה או אחר להקדים אותם בפרסום, הרי שלשם כך נדרשת גישה לפריט, ולפי שעה הוא כלל אינו נגיש (ומיקומו אף אינו ידוע). בחינת החומרים שפוסרמו במסגרת המאמר, גם היא מעמידה קושי לראות בפרסום ככזה המביא בפני הקוראים את מכלול המידע הבסיסי ששימוש את החוקרים. יתרה מכך, אופן הפרסום ובחינה של מתודולוגיית המחקר אף מעלה שאלות נוספות, ומטרידות לא פחות, בדבר מניפולציות והטעיות מכוונות של נתונים על מנת שיתאימו לפרשנות המבוקשת. החל מהסדר האקראי של האותיות המוצעות, צילומים בהגדלות שונות וחתכים מכיוונים שאינם ידועים, פענוח שאינו עיקבי ומתבסס על התאמה למאות שונות ועוד. עדות לשימוש בשפה העברית? מובילי פרויקט הסינון טענו כי השפה בה נכתבה הכתובת היא עברית קדומה. אולם אחד ממובילי תחום חקר הכתובות העבריות הקדומות, כריסטופר רולסטון, קבע שהשורשים של רבות מהמלים בכתובת משותפים לשפות שמיות רבות. על כן, אין כל ודאות שהשפה בה הכתובת, לכאורה, כתובה היא עברית.[94] תיארוך העופרת. הפרופ' נעמה יהלום מאק, אשר בחנה את מקור העופרת, טענה כי בבדיקה שביצעה מצאה שהעופרת נכרתה ביוון, במרחב שידוע שפעלו בו מכרות בתקופת הברונזה המאוחרת או ראשית תקופת הברזל. עם זאת, גם לדבריה, בדיקה זו אינה יודעת לקבוע מתי הלוחית יוצרה ומתי נחרתו עליה הסימנים (ככל שיש סימנים). על כן, גם אם העופרת ממנה נוצקה הלוחית נכרתה בתקופה זו, יתכן מאד שהלוחית עצמה נוצרה בתקופה מאוחרת הרבה יותר. בנוסף, החוקרים כלל אינם נותנים את הדעת לחומר עצמו, העופרת, לתהליכי הבלייה שלה וכן לנסיבות התגלגלותה לאורך השנים עד להופעתה באופן שבו נמצאה (קרי, התייחסות לפגעים שונים בעופרת כתוצאה של כלל התהליכים והאירועים שהשפיעו על מצבה כפי שנמצאה – לכך גם כנראה לי יינתן הסבר ראוי שכן היא לא נמצאה בהקשר ארכאולוגי ברור). |
סינרגיה – הפוליטי והארכאולוגי מתכנסים
ההודעה על גילוי "הקמע" השתלבה במהרה בקמפיין שנועד להציג את הר עיבל כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית ומקום שיש להגן עליו מפני הפלסטינים. באפריל 2022, במהלך חג הפסח, נערך "פסטיבל הפסח" בהר עיבל, במהלכו הותר לישראלים להגיע לאתר ללא תיאום מראש עם הצבא. צעד זה יצר נוכחות ישראלית אזרחית נרחבת באזור שאמור להיות באחריות הרשות הפלסטינית. ראש מועצת שומרון הצהיר כי הפסטיבל מהווה תשובה "לכל מי שרצה להרוס את האזור ולפגוע באתר מורשת יהודי עתיק וחשוב כל כך [שכעת] יקבל אלפי מטיילים באותו מקום…".[95]
בכך הפך האתר הארכאולוגי בהר עיבל למוקד מרכזי של הניסיון של תנועת ההתנחלות להשתלט על המרחב ולחצוץ בין תושבי המקום הפלסטינים לבין אדמותיהם ונופיהם. ביוני 2022 העלה יאיר אלמקייס, מנהל מדרשת שומרון, הודעה בפייסבוק לרגל ביקור של יותר מ-400 חניכים מתנועת הנוער בני עקיבא באתר:
״שמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה׳ אלוהיך
ההנחיה שמשה אומר במעמד הר עיבל בספר דברים.
כמו לכל בית ספר שדה, מרכז סיור ולימוד וכו׳ יש ״מגרש משחקים״ מקום שבו הוא מרגיש בבית…
[…]
תנצלו כל הזדמנות לבקר בהר הנפלא הזה
היום 400 תלמידים ממרכז ישיבות בני עקיבא באו למגרש משחקים שלנו שלנו…״[96]
ההדגשה שהר עיבל הוא "מגרש המשחקים שלנו" מלמד על החשיבות האמיתית של המסע הפוליטי-תקשורתי אשר תואר לעיל: באצטלה של דאגה לגורלם של אתרים ארכאולוגיים, הוצג אתר הר עיבל – תוך שיתוף פעולה של אנשי אקדמיה אשר נרתמו למשימה, בין בהתלהבות, בין תוך עצימת עיניים – כאתר מורשת יהודית הנמצא בסכנה מיידית מהרס על ידי הפלסטינים. כך גם קודם הפתרון לבעיה זו: החזרת האתר הארכאולוגי לשליטה ישראלית מלאה.
לדרישת המתנחלים היו פירות מיידיים, ביוני 2022 פורסמו חמישה מכרזים לתקנים ברשות העתיקות לעובדים שיועסקו בפיקוח בשטחי C בגדה המערבית. בספטמבר הכריז מנהל רשות העתיקות בעמוד הטלגרם שלו כי נכתב נוהל לעבודה של היחידה למניעת שוד ברשות העתיקות בתחומי הגדה המערבית, ובכך עשה צעד לקראת החלה בפועל של חוק העתיקות הישראלי, שמתוקפו פועלת היחידה,[97] בשטחים ולמעשה החלת הריבונות הישראלית בשטחי C.
בהמשך, עם הקמת הממשלה ה-37 בדצמבר 2022, ועל בסיס ההסכמים הקואליציוניים, התקבלה החלטת הממשלה האחרונה לסידור תחום המורשת מחדש. הפקדת משרד המורשת ואת השליטה ברשות העתיקות בידי שר מתנחל-ימני-קיצוני (חבר מפלגת עוצמה יהודית), בהכרח מעידה שהאתרים הארכאולוגיים בגדה המערבית יעמדו במרכז סדר היום. כאמור, בהחלטת הממשלה האחרונה בעניין המורשת (החלטה מס׳ 90[98]) הוחלט שהשר יעמיד תכנית חירום להגנה על עתיקות בגדה המערבית, שתוארה על ידי השר כ"גולת הכותרת של ההגנה על נכסי הדורות והמורשת של ארץ התנ"ך ועם הנצח".
המסע סביב הר עיבל מלמד על מעמדה של הארכאולוגיה בקרב תנועת ההתנחלות: חשיבותה אינה גלומה ביכולתה ללמד על התפתחות המרחב והחברות שחיו בתוכו לאורך הדורות, אלא ביכולתם של אתרים מסויימים לתרום לעליונות ולבלעדיות של הנוכחות היהודית במרחב, תוך הפיכת הפלסטינים לסרח עודף וחסר זכויות בהיסטוריה המקומית.
סיכום
בדצמבר 2019 הגיעה לאתר הר עיבל קבוצה של מתנחלים וחוקרים אוונגליסטים, אספה משם ערימת עפר – לטענתם, שרידי השפכים מחפירותיו של אדם זרטל – והובילה אותה להתנחלות שבי שומרון לצורך ניפוי וסינון. פעולה זו, שהינה חפירה לכל דבר ועניין (בשונה מהנרטיב אותו ביקשו לקדם שמדובר על חומר שהוצא מהאתר לפני כ-40 שנים תחת רישיונות), דורשת על פי חוק רישוי מהגוף האחראי – אגף העתיקות של הרשות הפלסטינית. למיטב ידיעתנו (וכפי שפורסם בעיתונות), היתרים כאלה לא ניתנו. למרות זאת נראה כי הייתה נכונות גדולה מצד הרשויות הישראליות להעלים עין ואף לסייע לפעולות החוקרים, באופן המעלה תהיות ולכאורה גם קשיים משפטיים. בהמשך נמצא – לטענת אנשי הקבוצה – קמע נדיר בשפכי החפירה הישנה, וחפץ זה נלקח על ידי אדם פרטי ואף הוצא מחוץ לגבולות הגדה המערבית ומדינת ישראל לצורכי מחקר ויחסי ציבור.
ההקשר הפוליטי המפוקפק של הפעילות הארכאולוגית מקרין על טיב הפעולה המדעית: מעורבות חוקרים אוונגליסטים ממוסדות אקדמיים קיקיוניים ומתנחלים חובבי-מקרא בכל שלבי המחקר הופכת את דיווחיהם על הלוחית למקבילה הדתית-פוליטית לחקר השפעות העישון בידי חברות טבק או חקר האקלים על-ידי חברות דלק וגז. המטרה ידועה מראש – לאשש את הסיפור המקראי כאמת היסטורית ובכך לחזק את הזיקה והזכות היהודית למרחב – והמאמץ מכוון לבניית הסיפור סביב מטרה זו. כמו כן, הקשר זה מעלה גם את הקושי העקרוני בקיומה של פעילות ארכאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת בחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה.
מעבר לשאלת חוקיות השגת הממצאים ‒ שאלה אתית מהותית בעלת השלכות נרחבות ‒ הטיעון המחקרי נשען על שלוש רגליים: הכתובת (לרבות איזכור "יהו" פעמיים), התאריך (קודם למאה ה-12 לפנה"ס) והמקור באתר (מתוך ה"מזבח"). לפי שעה, אף אחת מהן אינה יציבה. החוקרים ציטטו את תוכן הכתובת אך לא הציגו את ההדמיות שעל בסיסן פוענח הטקסט. התיארוך מבוסס על הכתב ועל זיהוי מקור העופרת ביוון — לראשון לא נתנו תימוכין והשני אפשרי אך בוודאי שאינו מספיק. לבסוף, ההקשר ממנו מגיע הלוח תלוש פעמיים: פעם בהסתמכות על שפכי חפירה קודמת (שנעשתה לפני כ-40 שנים) ופעם נוספת על-ידי איסוף ושינוע העפר, שעמד חשוף במשך עשורים רבים, באופן לא-מבוקר ואולי אף בעזרת כלים מכאניים. התוצאה היא שאחד התנאים הבסיסיים ביותר לקביעת תוקפו של ממצא ארכאולוגי — ההקשר הסטרטיגרפי והמרחבי של מציאתו — אינו קיים. בנוסף, כל העיסוק בכתובות מתקיים על בסיס התקשורת והרשתות החברתיות. מאמר אקדמי טרם הובא לכדי פרסום, ואפילו לא סקירה ראשונית של הממצאים. משך הזמן הארוך מאז הפרסומים הסנסציונים ועד לפרסום האקדמי לכאורה, מהווה עדות נוספת לפער הגדול שבין הצהרות החוקרים והמציאות המדעית המעורפלת.
בנוסף נדגיש, כי גם אם תיתכן האפשרות שבה כל הקושיות המדעיות יקבלו מענה, ואף אם ייקבע כי מדובר בפריט אמיתי ממקור בטוח, הרי שבכל מקרה, החפץ אינו מהווה "מורשת יהודית" (שכן הוא קודם במאות רבות של שנים להיווצרות הדת היהודית), אלא מורשת של המקום ושל תושבי הארץ באשר הם: תולדות המקום ותולדות האמונה משותפים לכל מי שישב ויושב בה. בכל מקרה, שינועו לתחומי השליטה הישראלית עומדים בניגוד לדין הבינלאומי והסכמים עליהם מדינת ישראל חתומה, המגדירים בפירוש שבעליו החוקיים של הממצאים מהאתר הינה רשות העתיקות הפלסטינית היות והוצא משטח הנתון לאחריותה הבלעדית.
לסיכום נבקש להבהיר כי הגנה על אתרי מורשת הינה משימה מורכבת, עד לכדי בלתי אפשרית, בשעה שחיי אדם ועתידם מונחים על הכף. יחד עם זאת, אין להתעלם כי הרס אתרים כתוצאה מפיתוח, מלחמות ושוד היא אכן בעיה כאובה במזרח התיכון כולו, בתחומי ישראל, באזורים הניתנים לשליטתה, וגם בתחומי הרשות הפלסטינית. אולם, הרס זה אינו צריך, או יכול, לשמש עילה לפעולה מדינית, ואין להסוות פעולה מדינית כפעולה שמירה על מורשת. בסופו של עניין, הפעילות סביב הר עיבל מוכיחה כי ככל שהתשתית אינה דמוקרטית וכאשר לא כולם שווים בפני החוק, הפעילות בתחום המורשת מאבדת את האחיזה בעקרונות אוניברסליים ונשענת, במקום, על מערכות ערכים תלויי זמן ומקום, ובמילים אחרות – הופכת פוליטית. טשטוש ההבדל בין מחקר אקדמי, שמירה על מורשת ופעולות של התנחלות וסיפוח, מסכן את עתיד העיסוק המדעי במורשת ועתיקות, מרוקן את התחום מתוכן וחותר תחת המאמצים המתמשכים של הקהילה המקצועית בארץ (ובעולם) להשתית את התחום על יסודות יציבים, חסרי פניות וללא הטיות פוליטיות.
לאור האמור לעיל, אנו קוראים מכאן לביצוע מספר פעולות דחופות:
- קצין המטה לארכאולוגיה ורשות העתיקות חייבים לקיים חקירה מקיפה ושקופה אודות הפעולות שבוצעו, לכאורה ללא רישיון, באתר עתיקות ידוע, מוכרז ושאינו בגבולות מדינת ישראל או באחריותה. כל זאת, תוך תיעוד הפעילות וחשיפתן לעין כל ברשתות חברתיות, בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות הכתובה והדיגיטלית. ככל שימצאו שהתקיימה פעילות בלתי חוקית ראוי למצות את הדין עם המבצעים.
- משרד הביטחון, משרד התרבות והספורט ומשרד המורשת חייבים לקיים תחקיר מקיף ושקוף של פעולת המנהל האזרחי, וקמ״ט ארכאולוגיה בתוכו, וכן של שר התרבות ופעולת רשות העתיקות. זאת במטרה לבחון את השתלשלות האירועים והתנהלות גופים אלה מרגע גילוי פעולות החפירה, פרסומן, והוצאת הממצא מחוץ לגבולות הגדה המערבית ומדינת ישראל.
- הקהילה הארכאולוגית בישראל חייבת להכיר במגבלות האתיות של המחקר ובכך שלצד מחוייבותה לחיפוש אחר האמת, היא אינה יכולה לנקוט במהלכים הפוגעים בזכויות של אחרים לחיים, לחופש ולשיוויון (כולל הזכות למורשת) או לשרת את מי שמטרתם לפגוע בזכויות אלה. כיחידים וכקולקטיב, על הארכאולוגים להביע הסתייגות מהאופן שבו בוצע פרויקט הסינון ובמיוחד ממסקנות המחקר שהוצגו באופן שאינו תואם את הלך הפעולה הארכאולוגי המדעי המתבקש.
- על הקהילה הארכאולוגית בישראל להוקיע ולהימנע משיתוף פעולה עם קבוצות אמונה משיחיות (יהודיות, נוצריות או אחרות) המשתמשות בארכאולוגיה ככלי שרת לאחיזת עיני הציבור ולקידום מטרות שאין ביניהם לבין סקרנות וביקורתיות אקדמית ולא כלום. מתוקף כך יש לפעול לעצירתם של פרויקטים בסגנון הר עיבל או החפירות שביצעה אותה קבוצת אוונגליסטים בתל שילה.[99]
- הקהילה הארכאולוגית בישראל חייבת להכיר בזכותם של כל תושבי הארץ ליהנות ממורשתה. הימנעות מכך מובילה, במבחן התוצאה, לנישול וניכוס תרבותי חד-צדדי כמו זה שנעשה על ידי תנועת ההתנחלות והתנועה הנוצרית האוונגלסיטית ולהצגה מסולפת של ההיסטוריה ושל המרחב. האתיקה המקצועית המדעית הבסיסית ביותר, דורשת שפעולתה לא תזיק (לא לעתיקות ולא לבני אדם חיים) ולהרבות ידע.
- מדינת ישראל חייבת לעמוד על אכיפת החוק באופן שוויוני (גם באזור הנמצא תחת כיבוש), לשוב ולקיים את ההסכמים עליהם היא חתומה, ולשוב ולכבד את הוראות הדין הבינלאומי. המצב החוקי בגדה המערבית, ככל שהדבר נוגע לעתיקות, מבוסס על תשתית חוקית ברורה בנושא חפירות יזומות. כמו כן, לאורך השנים ישראל חתמה על הסכמים שונים אשר מגדירים כיצד עליה לנהוג ביחס לניהול אתרי עתיקות בגדה המערבית. בהקשר זה, הקהילה הארכאולוגית והציבור הרחב חייבים לקרוא לכך שמדינת ישראל תקיים הסכמים אלה, לא רק על מנת לקדם אפשרות לדיאלוג אל מול הפלסטינים אלא גם על מנת לעמוד בסטנדרטים מקצועיים בסיסיים.
נספח א׳ – מסמכי המנהל האזרחי שנופקו לצבי קניגסבג
[1] Hawkins, R.K. 2007. The Iron Age 1 Structure on Mt. Ebal: Excavation and Interpretation. A Dissertation Presented in Partial Fulfillment of the Requirements for the Degree of Doctor of Ministry. Michigan: Andrews University
[2] Zertal, A. 1987. An Early Iron Age Cultic Site on Mt. Ebal: Excavation Seasons 1982-1987: Preliminary Report. Tel Aviv 14(2): 105-165; זרטל א׳ תשמ״ו. ההתנחלות הישראלית בהר מנשה. עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. ע״מ 225-274.
[3] Block-Smith, E. 2003. Israelite Ethnicity in Iron I: Archaeology Preserves What is Remembered and What is Forgotten in Israel’s History. Journal of Biblical Literature 122(3):401-425.
[4] Zertal, A. 1987. An Early Iron Age Cultic Site on Mt. Ebal: Excavation Seasons 1982-1987: Preliminary Report. Tel Aviv 14(2): 105-165.
[5] זרטל, א' 2005. כפות רגליים ענקיות מראשית ישראל בבקעת הירדן. מקראנט, מט"ח; זרטל, א' 2008. אתה עובר את הירדן – תגליות חדשות על תקופת הברזל בבקעת הירדן. הספר והמדבר בארץ ישראל: דברי הכנס השלישי תשס"ח – 2008: 31-11.
[6] דוגמה לפרסום שכזה הוא הספר שאדם זרטל פרסם על הר עיבל בשנת 2000: עם נולד; מזבח הר עיבל וראשית ישראל (תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות). צילומים ואיור מופיעים בעמודים 161-163.
[7] לביקורת על מסקנותיו של זרטל ניתן לקרוא את המקורות הבאים: קמפינסקי, א' 1993. 'בתנומת ההיסטוריה משגשגת התיאולוגיה': הערות על יהושע ח 35-30 והארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות. ארץ ישראל 24 (כרך אברהם מלמט): 183-175; Dever, W.G 1992. How to Tell a Canaanite from an Israelite. In Shanks, H. (ed) The Rise of Ancient Israel. Washington D.C: The Biblical Archaeology Society. pp. 27-56; Rainey, A.F 1986. Zertal's Alter – a Blatant Phony: Queries and Comments. Biblical Archaeology Review 12: 66.
[8] Chambers, N. 2015.Confirming Joshua as the Interpreter of Israel’s “Tôrāh”: The Narrative Role of Joshua 8:30–35. Bulletin for Biblical Research 25(2): 141-153.
[9] Mazar A. 1990. Archaeology and the Land of the Bible: 10,000 – 586 BCE. Cambridge; מזר ע׳ 2019. פרק שביעי: תקופת הברזל בתוך פאוסט א׳ וכץ ח׳ (עורכים) מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל: משלהי תקופת האבן ועד כיבושי אלכסנדר, כרך ב׳. רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, ע״מ: 109-196 (בדגש על עמודים:173-176)
[10] ר׳ הערה מס׳ 7.
[11] גליקסברג א׳ 2022. מי ישמור על הקמע העתיק שהתגלה בהר עיבל? (כאן 11 23.04.2022)
[12] דוגמא טובה ל״מאבק״ זה ניתן למצוא בדברי הכתבת שראיינה את גרשון גליל למקור ראשון: ״ רעידת אדמה. פצצת אטום. מכה אנושה למלעיזים.״
[13] סקירה מלאה של הנושא ניתן למצוא בדו״ח משותף לעמק שווה ו-יש דין. שטהל ז׳ 2017. מנכסים את העבר השימוש שעושה ישראל באתרים ובממצאים ארכיאולוגיים בגדה המערבית. עמק שווה.
[14] צבא ההגנת לישראל – צו מס׳ 947 – צו בדבר הקמת המנהל האזרחי.
[15] חוק העתיקות הירדני – חוק ארעי מס׳ (51), 1966 חוק העתיקות; צו 1166 וצו 1167
[16] חוק העתיקות הישראלי – חוק העתיקות, תשל"ח-1978
[17] לקריאת האמנה במלואה לחצו כאן.
[18] חוק רשות העתיקות – חוק רשות העתיקות, תשמ"ט-1989
[19] L-312/1982-0; L-327/1983-0; L-347/1984-0; L-389/1985-0; L-410/1986-0; L-425/1987-0; L-454/1989-0
[20] לדוגמה ברדנשטיין, א' 2010. ירדן טוענת לבעלות – ושוב המגילות גנוזות. (NRG 19.01.2010)
[21] לקריאת נוסח הסכם הביניים לחצו כאן.
[22] Greenberg, R., Hamilakis, Y. 2022. Archaeology, Nation, and Race. Cambridge: Cambridge University Press. ש' גבע, פה בארץ חמדת אבות: הארכיאולוגיה המקראית הישראלית בראשית דרכה, זמנים 42: 92 – 102; פייגה מ׳ ושילוני צ׳ (עורכים) 2008. קרדום לחפור בו: ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל. שדה בוקר.
[23] פייגה, מ' 2002. הענקת דמות מקראיים למקומות בנוף הארץ: במקרב של 'גוש אמונים'. בתוך יעקובי, ד' (עורך) בינוי אומה. ירושלים: מאגנס, עמ' 81-56.
[24] כוכבי מ׳. תשכ״ח (1967-1968). יהודה שומרון וגולן – סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח. ירושלים. בהמשך נערכו סקרים נוספים בשטחי הגדה.
[25] מזרחי י׳, סולימני ג׳ 2013. נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי. עמק שווה.
[26] מזרחי י׳, סולימני ג׳, שיף ח׳ 2016. סוסיא – מקרה של גירוש תושבים בעקבות גילוי בית כנסת עתיק. עמק שווה.
[27] ראה הערה 13 (עמודים: 15-16); מזרחי י׳, וידר א׳ 2014. תל שילה (ח׳רבת סיילון) – ארכיאולוגיה במאבק הפוליטי על השומרון. עמק שווה.
[28] עמק שווה. 2015. תל סבסטיה – סימנים למאבק פוליטי על עתידו.
[29] וידר א׳, סולימני ג׳, מזרחי י׳ 2015. אתרי עתיקות במאבק הפוליטי על מרחב בית לחם/'גוש עציון': פוטנציאל כלכלי וחינוכי. עמק שווה.
[30] מזרחי י׳ 2014. תל רומיידה: הפארק הארכיאולוגי של חברון. עמק שווה.
[31] שיזף ה׳ וחסון נ׳ 2022. אוני׳ בר אילן עורכת חפירה ארכיאולוגית בגדה. פלסטינים טוענים שהשטח בבעלותם (הארץ 22.08.2022); מאמר מערכת. כובשים וחופרים. (הארץ 12.08.22)
[32] מזרחי י׳ 2012. מסילואן להר הבית. עמק שווה; 2013. עיר משתנה בעקבות עברה. עמק שווה; 'בית הליבה' וחניון גבעתי; עתיד אחר לעתיקות; 2015. הפעילות הארכאילוגית בעיר העתיקה ומקומה במאבק הפוליטי. עמק שווה.
[33] סגולי, א', פופר, נ', 2020. השתלטות ישראל על אתרי מורשת ודת פלסטיניים בגדה המערבית: ארבעים אתרי מורשת והפרקטיקות לנישולם וניכוסם. מחסוםwatch | שיף, ח' 2020. שימור סלקטיבי: חקיקה, מדיניות, ותקצוב של אתרי מורשת המזוהים עם מיעוטים בישראל. עמק שווה.
[34] כנס מחקרי חברון ויהודה ה-12 (יוני 2022)
[35] כנס שילה ה-11 (יולי 2022); תיעוד מהכנס ניתן למצוא בעמוד הטוויטר ״באים אל הפרופסורים״
[36] כנס הספר והמדבר ה-14 (דצמבר 2021); הקלטת וידאו של הכנס
[37] כנס במעבה ההר ה-13 (אוקטובר 2022)
[38] לדוגמא קובצי המאמרים ״מחקרי יהודה ושומרון״ היוצאים מזה שנים רבות מטעם אוניברסיטת אריאל.
[39] לדוגמה בכנס הספר שנערך בסוסיא בשנת 2021 שבה מנהל רשות העתיקות נשא דברי ברכה.
[40] למשל בכנס שילה ה-11 שנערך בשנת 2022, בו הופיעו פרופ׳ ישראל קנול (אונ׳ בר אילן) ופרופ' ישראל פינקלשטיין (אוניברסיטת חיפה) לצד ד״ר סקוט סטריפלינג שפעולותיו החשודות עומדות בבסיס דו״ח זה.
[41] פורסם באתר האינטרנט של המנהל האזרחי – הזמנה לכנס שילה ה-11
[42] איסור המבוסס בין השאר על מספר רב של אמנות שהתקבלו כבסיס החוקי והאתי לפעולה הארכאולוגית על ידי מרבית הקהילה הארכאולוגית האקדמית: אמנת האג (1954), אמנת ונציה (1964), אמנת פריז (1970), אמנת בורה (1979), הפרוטוקול השני של אמנת האג (1954) משנת 1999, אמנת פריז (2001), אמנת פריז (2003), אמנת פריז (2005) ואמנת פארו (2005), וכן מסמכים נוספים בענייני פרקטיקות בתחום הארכאולוגיה והמורשת מטעם UNESCO, ICOMOS. כמו גם החלטות הקונגרס הארכאולוגי העולמי (WAC) – הקוד האתי, החלטה 9 (WAC-7). העיקרה מופיע בקוד האתי אולם אין קישור זמין להחלטה זו) והחלטה 13 (WAC-8).
[43] Zollman, F.J. 1996. “Archaeology, The Ancient World, and the Bible”: An Integrated Evangelistic Approach. A Dissertation Presented in Partial Fulfillment of the Requirements for the Degree of Doctor of Ministry. Michigan: Andrews University.
[44] ״In these days of intense spiritual battle, God has called ABR to step into the gap to contend for the truth and to assist the church in this critical hour. ABR is a non-profit ministry dedicated to demonstrating the historical reliability of the Bible and to give answers to questions being asked by believers and non-believers alike. We do this by using original archaeological fieldwork and research along with studies in other apologetic disciplines. We take on the bold claims of skeptics and critics. We challenge the bizarre anti-biblical propaganda that is purveyed upon the public as gospel through television and print media. We uphold the gospel of Jesus Christ, which is God's message for the salvation of all mankind!״
[45] מתוך עמוד הצוות של חפירת שילה (בניהול ה״אגודה לחקר מקראי״ – ABR)
[46] פרויקט הממומן חלקית על ידי מוזיאון התנ״ך בוושינגטון. מתוך עמוד התורמים באתר המשלחת ובעמוד המוזיאון.
[47] מתוך אתר רשות העתיקות על שיתוף הפעולה | כמו כן, לאחרונה נודע כי רשות העתיקות הקימה תערוכה נוספת במוזיאון זה. תערוכה העוסקת במורשת השומרונית ובמסגרתה הועברו פריטים נוספים להצגה בארה״ב. כמו כן, מנהל רשות העתיקות דיווח על פגישה נוספת בין הגורמים להרחבת שיתוף הפעולה – על בסיס פרסומים בעמוד הטלגרם של מנהל רשות העתיקות אלי אסקוזידו.
[48] Museum of the Bible, N.D Our Mission.
[49] Beaumont P and Laughland O. Trade in Dead Sea Scrolls awash with suspected forgeries, experts warn (The Guardian, 21.11.2017); Luscombe R. 'Dead Sea Scrolls fragments' at Museum of the Bible are all fakes, study says (The Guardian, 16.03.2020); חסון נ׳ והגרדיאן. מוזיאון התנ"ך בוושינגטון: 5 קטעים ממגילות ים המלח שהוצגו אצלנו – מזויפים (הארץ, 23.10.2018)
[50] Arraf J. Iraq Reclaims 17,000 Looted Artifacts, Its Biggest-Ever Repatriation (The New York Times, 3.8.2021) | החזרת העתיקות הגדולה: ארה"ב השיבה לעיראק 17 אלף פריטים ארכיאולוגיים גנובים (תרגום הכתבה לעברית)
[51] Greenberg, R. 2021. Pompeo in Silwan: Judeo-Christian Nationalism, Kitsch and Empire in Ancient Jerusalem. Forum Kritische Archaeologie 10: 55 – 66.
[52] מתוך עמוד הפייסבוק של הארגון על היוזמה
[53] ארגון שככל הנראה רשום כעמותת ״אבן ולב – המרכז להגנה ופיתוח מורשת התרבות בישראל״ שהוקמה בשנת 2019. הרחבה בהמשך.
[54] דוקוב, ג' 2015. 'התעלמו ממנו': התגליות והאכזבות של אדם זרטל. (מקור ראשון 23.10.15).
[55] בן קימון, א' 2020. הקרב על המורשת: האתרים ההיסטוריים שיעברו לשליטה פלסטינית (YNET 16.6.20)
[56] פרסום הסרטון בעמוד הפייסוק של הארגון
[57] ספילקין ל׳ 2021. תיעוד: הרשות הפלסטינית הרסה אתר מורשת יהודי – והשתמשה בשרידיו כדי לסלול כביש (N12 10.02.2021)
[58] מועצה אזורית שומרון, 2021. יוסי דגן לאחר שיקום אתר יהושע בן נון. Youtube.
[59] ציוץ ראש הממשלה בנימין נתניהו
[60] בנט, נ' 2021. הביקור המדהים השבוע במזבח בהר עיבל. Youtube.
[61] תמונתו של נפתלי בנט מעמוד ה-youtube שלו – ראה הערה 59.
[62] בן פורת ע' 2021. ראובן ריבלין: לחקור עד תום את הפגיעה במתחם המזבח בהר עיבל, הדיווחים מטרידים אותי מאוד. (ערוץ 7 12.2.21); הטוויטר של רובי ריבלין
[63] סקר המורשת הלאומית של פורום שילה
[64] למידע נוסף על הבעיות ב"סקר המורשת הלאומית" ניתן לקרוא דו"ח מיוחד שהוכן על ידי עמק שווה בנושא זה.
[65] עדויות נוספות נסקרו אצל: ארד א׳ וארליך א 2022. מאחז ארכיאולוגי בגדה: רשות העתיקות חוצה את הקו. הירוק (שיחה מקומית 26.12.22); זומר ד׳ 2023. מצא את המטמון: כך הופכת רשות העתיקות לגוף פוליטי בשירות הימין (המקום הכי חם בגהינום 05.01.23)
[66] ועתד החינוך, התרבות והספורט, 2022. אתרי מורשת וארכיאולוגיה ביו"ש. (ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת 24.1.22)
[67] גרינווד ח׳ 2023. לראשונה: אכיפה נגד עבירות בנייה פלשתיניות בשטח B. (ישראל היום 08.01.23)
[68] התייחסות של ארגון כרם נבות להריסה בח׳רבת טרפין (אתר שלא נחפר ומוכר רק מסקרים ארכאולוגים)
[69] הפרסום בעמוד הפייסבוק של המועצה המקומית עצירה–א–שמלייה
[70] הפרסום בעמוד הטוויור של שומרים על הנצח הכולל הפנייה לכתבה בערוץ 14
[71] חסון נ׳ 2019. הצלה או הרס: ארכיאולוגים פותחים חזית נגד חפירות רשות העתיקות. (הארץ 26.02.2019); חסון נ׳ 2019. הכפר הנאוליתי שהתגלה בחפירת הצלה במוצא נקבר תחת העפר למען כביש חדש. (הארץ 06.12.2019).
[72] מי אנחנו. מוחקים את ארץ התנ"ך: אסון המורשת ביהודה, שומרון ובקעת הירדן.
[73] מכתב ששלחו לשר המורשת הנכנס הרב עמיחי אליהו ופורסם בעמוד הרשמי של הארגון בטוויטר
[74] נתונים מאתר גיידסטאר אודות העמותה – אבן ולב – המרכז להגנה ופיתוח מורשת התרבות בישראל (ע"ר), מספר ארגון: 580680247
[75] ר׳ הערה 72.
[76] הפרסום אודות מערת מורבעת – מתוך עמוד הפייסבוק של ארגון ״שומרים על הנצח״
[77] פריד, ש, 2022 קמע יהודי עתיק נמצא בשומרון, עדות נוספת לזיהוי הארכיאולוגי של מזבח יהושע (מקור ראשון 26.1.22); הודעת לשכת העיתונות הממשלתית מינואר 2022
[78] Mt. Ebal “Curse Tablet’ Full Press Conference. Youtube.
[79] חסון, נ' 2022. משטח הרשות, ללא רישיון: המסע המפוקפק של כתובת הקללות, (הארץ 1.4.22).
[80] חוקר המקרא אהרון ליפקין על ההוכחות ההיסטוריות ליציאת מצרים בהר עיבל Youtube.
[81] אלמקייס, י' 2022. הר עיבל: על קמעות ומזלות. Facebook.
[82] Lipkin, A. 2022. Post concerning Mt. Ebal. (Facebook, 22.3.22).
[83] ראה הערה מס 11.
[84] ראה הערה מס׳ 11.
[85] כך עולה גם מתגובתם לכתבה על הנושא של כתב "הארץ" ניר חסון – ראה הערה 79
[86] ראה הערה 11
[87] עמוד הפייסבוק של אהרון ליפקין. כמו כן תמונות ותיאורים הופיעו גם בעמוד הפייסבוק של סקוט סטריפלינג ואחרים שלקחו חלק בסינון
[88] רישיון חדש שאינו חוסה תחת הרישיונות שנופקו לד״ר זרטל: L-312/1982-0; L-327/1983-0; L-347/1984-0; L-389/1985-0; L-410/1986-0; L-425/1987-0; L-454/1989-0. נדגיש כי נהוג כי רשיונות חפירה ניתנים באופן פרטני ומדוייק לתקופה קצובה, מרחב מוגדר, חוקר ומוסד ארכאולוגי. רשיונותיו של זרטל ניתנו על ידי קמ״ט ארכאולוגיה בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו. כך שטענותיהם של קבוצת החוקרים בדבר התסבססות על רשיונותיו של זרטל הינם שגויים ואינם מתבססים על מצב חוקי תקין.
[89] Stripling, S., Galil, G., Kumpova, I. et al. 2023. You are Cursed by the God YHW:” an early Hebrew inscription from Mt. Ebal. Heritage Science 11, 105 – https://doi.org/10.1186/s40494-023-00920-9.
[90] Mt. Ebal “Curse Tablet” full press conference. (minute 13:10) Youtube.
[91] עציון, י' 2022. יואב עציון מצטט את הפוסט של פרופ' גרשון גליל על תרגום הכתובת על לוחית העופרת מהר עיבל. (Facebook, 24.3.22).
[92] Mt. Ebal “Curse Tablet’ Full Press Conference (minute 48:21)
[93] צייטלין, א' 2022 פרופסור אהרון מאיר מגיב על התגלית החדשה: הקללה מהר עיבל. באים אל הפרופסורים. (Youtube N.D); Metcalfe, T. 2022. Ancient Curse Tablet May Show Earliest Hebrew Name of God. (LiveScience, 29.3.22).
[94] Rollston, C. 2022 The Mount Ebal Lead Curse Inscription in Late Bronze Age Hebre; Some Methodological Caveats. Epigraphy: Ancient Inscriptions from the Levantine World.
[95] דיגיטל 14. 2022. אחרי ההרס והשיקום: פסטיבל בהר עיבל ומזבח יהושע יתקיים בחוה"מ(ערוץ 14 26.03.2022)
[96] אלמקייס, 'י' 2022. פוסט של יאיר אלמקייס. (Facebook 8.6.22).
[97] חוק רשות העתיקות; חסון, נ' 2022/ בלחץ פעילי ימין, פקחי רשות העתיקות יתחילו לפעול גם בגדה. (הארץ, 8.6.22). נכון לכתיבת שורות אלה, לאחר פנייה של עמק שווה, נודע כי אחד המכרזים לתקנים הללו בוטל. עדיין לא ברור מה עלה בגורלם של המכרזים הנוספים.
[99] א׳ בנימין, ״נוצרים בחופרים בתל שילה – רואים בזה מעשה פולחני״, הקול היהודי, 27 בינואר 2012
כתיבה ותחקיר: רפי גרינברג, חמי שיף, אסף נתיב, אורי ארליך ואלון ארד
גרפיקה (מפות): עדי מנדלר
תמונת שער: תצלום אווירי של ״מזבח יהושע״ בהר עיבל. צולם על ידי תיירות שומרון. (קישור למקור)