נייר עמדה: תיקון חוק רשות העתיקות כך שתוכל לפעול בשטחי הגדה המערבית

9 ביולי, 2024

09/07/2024

לקראת הצבעה טרומית פ/2345/25 הצעת חוק רשות העתיקות (תיקון – סמכות רשות העתיקות ביהודה ושומרון), התשפ״ג-2023

מחר (10/07/2024) תעלה לההצבעה טרומית הצעה לתיקון חקיקה של חבר הכנסת עמית הלוי (הליכוד) שאושרה בועדת השרים לחקיקה (ביום א׳ ה-07/07/2024, ועל כן מקודמת בתמיכת הממשלה), המבקשת להחיל את החוק הישראלי בשטחי הגדה המערבית (נוסח ההצעה מובא בנספח א׳). תיקוני החוקים שמציע הלוי נועדו להשוות את מעמדן של עתיקות בישראל לאלו הנמצאות בשטחי הגדה המערבית וכן להחיל עליהן אחריותה של רשות העתיקות הישראלית. קידומה של הצעת החוק הזו משמעה סיפוח של חלקים מהגדה המערבית והיא מנוגדת לדין הבינלאומי ולהסכמים עליה מדינת ישראל חתומה.

מדובר על הצעה הצעת חקיקה רעה ומסוכנת שמשקפת תפישת עליונות יהודית קיצונית ומשיחית, מקודמת בניגוד לדעת אנשי המקצוע, וסופה בהכרח בפגיעה במדינת ישראל, ביחסי החוץ שלה, באופק המדיני שלה, כמו גם תעמיד בסכנה את הקהילה האקדמית שלה תוך ריקון התחום מתוכן והפיכתו לכלי פוליטי בלבד.

תקציר ההצעה לתיקוני חקיקה ומשמעותן

החלטה זו מצטרפת לסדרת החלטות ממשלה מאז הקמתה (בעיקר החלטות 90, 491 ו-786), שנועדו להעמיק את האחיזה הישראלית בשטחים בתחפושת ״שמירה על עתיקות״. לאלו, נוספו ההחלטות האחרונות שקיבלו הממשלה והקבינט המדיני-בטחוני לגבי הגדה המערבית שעיקרן האצת תהליך הסיפוח. כלל מהלכים אלו, ותיקון החקיקה הנ״ל בתוכם, משקפים את המלצות ארגוני הימין הקיצוני והמשיחי לאורך השנים האחרונות. מחד, הרחבת סמכויות המנהל האזרחי, במקרה זה סמכויות של קצין המטה לארכיאולוגיה (קמ״ט ארכיאולוגיה), מעבר להגדרות הסכם אוסלו לתוך שטחי B ואף A, ומאידך לגרוע מסמכויות הקמ״ט ולהשית את אחריותה של רשות העתיקות הישראלית על הגדה המערבית. מהלכים אלו משלימים זה את זה והופכים את החובת ישראל ככוח כובש להגן על עתיקות לכלי נשק שיעודו סיפוח.

המערכת החוקית המגדירה ״עתיקות״ ואת הרשות האמונה על הטיפול במדינת ישראל כוללת שני חוקים עיקריים: חוק העתיקות, תשל"ח-1978 וחוק רשות העתיקות, תשמ"ט-1989. שני חוקים מוגבלים בהגדרתיהם לתחומי מדינת ישראל בלבד. למעשה, סעיף 22א׳ בחוק העתיקות בעניין הכנסת עתיקה מהאזור (ההגדרה החוקית של שטחי הגדה המערבית) מדגיש את האבחנה הזו בכך שמחייב כל העברת עתיקות משטחי הגדה לישראל בהיתר מפורש מטעם מנהל רשות העתיקות ולא אישור קמ״ט בלבד. 

לעומת זאת, המערכת החוקית הכוללת, ובפרט בתחום העתיקות, בגדה המערבית כפופה לאמנות הבינלאומיות הנוגעות לשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית (כיבוש). במצב כזה, על הכוח הכובש לכבד ולשמר את מערכת החוקים שהייתה נהוגה במקום. סיפוח שטח שנכבש במהלך סכסוך מזוין לשטחה של המדינה הכובשת הוא אסור על פי החוק הבינלאומי. כל ממשלות ישראל מאז 1967, ללא קשר לעמדתן הפוליטית ולרבות זו הנוכחית, נמנעו מביצוע שינוי חקיקה המספח את שטחי הגדה המערבית לישראל באופן גלוי, ברור וחד משמעי. תחת ממשלה זו אבחנה זו הולכת ונשחקת בידי פעולות המשנות את המצב במהירות גדולה, ונראה כי מדובר בניסוי ראשון לבצע סיפוח דרך עתיקות. 

למרות שההצעה מבקשת לערוך שינויים מעטים, ולכאורה סמנטיים, אין לטעות בה. בפועל, תיקוני חקיקה אלו מהווים את ביטול ההפרדה המתחייבת, והמתקיימת, בין השטחים ומדינת ישראל בתחום העתיקות ולהחיל על השטחי הגדה את חוק העתיקות הישראל ואת אחריותה של רשות העתיקות הישראלית על שטחים אלו. מכאן שהצעת החוק, מהווה חריגה משמעותית מהמדיניות הישראלית בעניין המחוייבות לחלוקת האחריות בתחום העתיקות כפי שמוגדר בהסכמי אוסלו והדין הבינלאומי, ומשמעותה הינה סיפוח של שטחי C בגדה המערבית (ובצירוף החלטת הקבינט האחרונה, אם הצעת החוק תעבור אזי לרשות העתיקות תהיה סמכות גם בשטחי B). 

רשות העתיקות והאגודה הארכיאולוגית הישראלית הצהירו את התנגדותן המקצועית למהלך החקיקה.

לפיכך, להשלמת החקיקה מספר משמעויות עיקריות:

    1. ביצוע סיפוח בפועל של שטח C בניגוד לדין הבינלאומי – בצירוף החלטת הקבינט מסוף יוני גם מתן סמכות אכיפה לרשות העתיקות בשטחי B.
  • סיום המחוייבות הישראלית להסכם אוסלו, התרחקות מפתרון שתי המדינות וביסוס מהלך להשתלטויות נוספות בתירוץ של שמירה על עתיקות. 
  • סיום המחוייבות הישראלית לדין הבינלאומי ולאמנות בינלאומית בתחום המורשת (שעל חלקן ישראל חתומה)
  1. התרחקות נוספת מהשתתפות במסגרות וארגונים בינלאומיים – המובילים את התחום ובראשם אונסק"ו (UNESCO) ואיקומו"ס (ICOMOS).
  2. חיזוק תנועות החרם והגברת הבידוד הבינלאומי של ישראל (הקהילה הארכאולוגית בפרט) – ביטול ההפרדה בין הפעילות הארכיאולוגית הלגיטימית (והמוערכת בעולם) ובין הפעילות הארכיאולוגית שאינה לגיטימית המתקיימת בשטחים. הכללת רשות העתיקות ככלי סיפוח תוביל להשלכות קשות על הקהילה הארכיאולוגית הישראלית כולה. 
  3. הענקת לגיטימציה נוספת לתפישות גזעניות ורעיונות עליונות יהודית כבסיס לקבלת החלטות. ההצעה מבקשת להציל לכאורה מורשת "לאומית" (יהודית) אך בפועל מתעלמת ואף תוביל לפגיעה בכל מורשת שאינה כזו. 

מעבר להשלכות הקשות של העברת החוק, יש לציין כי טענות מניח החוק לגבי הצורך בחקיקה שגויות ביסודן, מהוות בורות היסטורית והיעדר הבנה של תחום העתיקות שתחום מחקרי לצד הכללים והחוקים הנהוגים בו. החקיקה מהווה שיקוף של קמפיין פוליטי-ארכאולוגי של גופים אידיאולוגיים-משיחיים, המערבבים דרך-קבע בין מורשת, זיקה תרבותית ועליונות אתנית. קמפיין שמטרתו אינו פתרון לבעיה אלא תירוץ לקדם סיפוח ושליטה בשטח.

הרס אתרים היא בעייה כאובה בכל המזה"ת, כאשר הבעיות העיקריות הן פיתוח מואץ וקונפליקטים. מאות אתרים בשנה בתחומי המדינה ומעבר לה נפגעים מבניה, תשתיות, ומאות אתרים נפגעים בלחימה ומבניית תשתיות צבאיות (ביניהם מאות אתרים שנפגעו מבניית גדר/חומת ההפרדה). במלחמה הנוכחית ההערכה הנוכחית שנהרסו על ידי ישראל כ-60% מנכסי התרבות והמורשת ברצועת עזה.

כך גם אין מתעלמים מכך שאתרים נהרסים ונשדדים בגדה המערבית. השאלה העומדת על הפרק נוגעת למרחב הפעילות הלגיטימי של מדינת ישראל – ביצוע סיפוח בתחפושת חוק עתיקות מנוגד לדין הבינלאומי, מעוות את חוקי מדינת ישראל וסותר את ההסכמים וההתחייבויות של ישראל אל שכנותיה והקהילה הבינלאומית. מדיניות זו מובילה למרחב שהולך ומצטמם ומוביל את ישראל לבידוד עולמי ואף להאשמות בבית הדין הפלילי ובבית הדין הבינלאומי לצדק. 

הרחבת הפעילות הארכיאולוגית לשטחים הכבושים, במיוחד כזו המובאת במסגרת החלטת הקבינט והחקיקה המוצעת, מדגישות את הכוונה של הממשלה לקדם סיפוח בכל אמצעי שהוא. כמו גם מציבה קושי עקרוני בקיומה של פעילות ארכיאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת כחלק ממנגנון דיכוי ובחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה. מכאן, שהפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטחי הגדה המערבית הופכת בהכרח לאקט של תפיסת שטח והעמקת האחיזה של מדינת ישראל בגדה המערבית. פעולה זו מפירה את החוק והאתיקה הבינלאומיים, מתעלמת מקיומה של הקהילה הפלסטינית ומשמשת ככלי נשק לדיכוי.

הרס אתרים אינו יכול ואינו צריך לשמש עילה לפעולה מדינית, ואין להסוות פעולה מדינית כפעולה ארכיאולוגית. טישטוש ההבדל בין שמירה על מורשת לפעולות של התנחלות וסיפוח מסכנת את מדינת ישראל וכן את עתיד הארכיאולוגיה המקומית כולה, והופך אותה ל"קרדום לחפור בו". 

 

אנו קוראים לחברי הכנסת, כולם ומכל הסיעות, שלא לאפשר את התקדמות תהליך החקיקה ההרסני הזה!

*****

ההצעה לתיקוני חקיקה ומשמעותן – הסבר מורחב

המצב החוקי

המערכת החוקית המגדירה ״עתיקות״ ואת הרשות האמונה על הטיפול במדינת ישראל כוללת שני חוקים עיקריים: חוק העתיקות, תשל"ח-1978 וחוק רשות העתיקות, תשמ"ט-1989. שני חוקים מוגבלים בהגדרתיהם לתחומי מדינת ישראל בלבד. כך לדוגמא סעיף 2 בחוק העתיקות המגדיר את ״בעלות המדינה בעתיקות״ על ״עתיקה שנתגלתה או שנמצאה בישראל לאחר תחילתו של חוק זה״. למעשה, סעיף 22א׳ בחוק העתיקות בעניין הכנסת עתיקה מהאזור (ההגדרה החוקית של שטחי הגדה המערבית) מדגיש את האבחנה הזו בכך שמגדיר: ״לא יכניס אדם לישראל עתיקה מהאזור אלא אם כן קיבל לכך אישור מאת המנהל ובהתאם לתנאי האישור״. כלומר, כל העברת עתיקות משטחי הגדה לישראל נדרשת בהיתר מפורש מטעם מנהל רשות העתיקות ולא אישור ייצוא עתיקה מהאזור מטעם ראש המנהל האזרחי בלבד. 

גם חוק רשות העתיקות מבהיר את מעמדה של הרשות המוגדרת כ״תאגיד״ שתפקידו ״לטפל בכל עניני העתיקות, לרבות עתיקות תת-ימיות, בישראל.״ (סעיף 5 – תפקידי הרשות). ״עתיקות״ או ״אתרי עתיקות״ מוגדרים, כאמור מעלה, בחוק העתיקות המגביל את תחומי ההגדרה לישראל בלבד. לפיכך, תפקידי הרשות כמו גם סמכויות הפיקוח שלה מוגבלים לשטח הטריטוריאלי של מדינת ישראל בלבד. 

לעומת המערכת החוקית הישראלית, המערכת החוקית בתחום העתיקות בגדה המערבית כפופה לאמנות הבינלאומיות הנוגעות לשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית (כיבוש), שכן כל ממשלות ישראל (עד לממשלה זו) נהגו בעתיקות המצויות בשטח שמעבר לקו הירוק על פי האמנות המתייחסות לשטח כבוש, בלי קשר לעמדתן הפוליטית. לפי סעיף 43 באמנת האג משנת 1907, כאשר שטח נמצא תחת כיבוש, על הכוח הכובש לכבד ולשמר את מערכת החוקים שהייתה נהוגה במקום. סיפוח שטח שנכבש במהלך סכסוך מזוין לשטחה של המדינה הכובשת הוא אסור על פי החוק הבינלאומי, הקובע כי השטח הכבוש יוחזק באופן זמני תחת משטר של כיבוש, עד שיבשילו התנאים להשיבו בהסכם.

עד לשנת 1996, היו כלל האתרים בתחום אחריותו של קצין המטה לארכאולוגיה (קמ"ט) ביהודה ושומרון, פקיד של המנהל האזרחי (ולפני הקמת המנהל בשנת 1981 – של הממשל הצבאי) המשמש, מאז שנת 1967, כמחליפו בפועל של ראש שירות העתיקות הירדני והסמכות העליונה להחלטות מקצועיות על טיפול בעתיקות בשטחים. חוקי העתיקות שעל פיהם פעלה, ועדיין פועלת, יחידת קצין המטה הם חוק העתיקות הירדני משנת 1966 (חוק ארעי מס׳ 51, 1966, חוק העתיקות), צווים צבאיים משנת 1986 (צו 1166 וצו 1167) ותקנות משנת 1990; חלקם מוסדיים (למשל, מינוי קמ״ט ארכיאולוגיה במקום השר הרלוונטי; שינוי בסמכויות שונות ועוד) וחלקם מבצעים עדכונים נדרשים לאור שינויים בשטח בפועל ושינויים במציאות השונה. כמו כן, בהתאם לפרוטוקול הראשון לאמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין משנת 1954, עליו חתומה ישראל, פעולת הכוח הכובש מוגבלת להגנה בלבד על נכסי תרבות (ואוסרת על הוצאתם מהשטח הכבוש). מסיבות אלה, יחידת קצין המטה מופרדת מרשות העתיקות הישראלית.

בשנת 1995 חתמו מדינת ישראל והרשות הפלסטינית על הסכם אוסלו ב' (הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה), לפיו נחלקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: B, A ו-C. בשטחים A ו – B (המהווים כ-40% מהגדה המערבית), ניתנו תחומי החיים האזרחיים (כולל הטיפול באתרים וממצאים ארכאולוגים. תחילה בהתאם לחוק העתיקות הירדני ומשנת 2018 לפי חוק העתיקות הפלסטיני) לאחריות הרשות הפלסטינית. בשטח C (כ-60% מהגדה) המשיך המנהל האזרחי לשאת באחריות לניהול החיים האזרחיים. ההסכם קבע כי גם הפעילות הארכאולוגית בשטחי C תעבור בהדרגה לסמכות פלסטינית, בהתאם להתקדמות בהסדר הקבע על עתיד שטחים אלה (ועד אז ממשיכה זו להיות כפופה לחוק העתיקות הירדני משנת 1966). לפיכך, כיום אמונים על ההגנה על שרידי העבר שלושה גופים: רשות העתיקות בתחומי מדינת ישראל, קצין המטה לארכיאולוגיה בשטחי C של הגדה, ואגף העתיקות של הרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B של הגדה. כל גוף רואה את עצמו כאחראי על כל העתיקות שבתחומו, ללא הבדל של תקופה וייחוס תרבותי. 

המצב הפוליטי

בגדה המערבית ממופים כ-6,000 אתרים ארכיאולוגיים. המשמעות היא שכמעט בכל כפר או ישוב קיימים שרידים ארכיאולוגיים והיסטוריים בהיקפים שונים המחייבים פיקוח ארכיאולוגי, ברמות משתנות, על מנת למנוע פגיעה לא הכרחית באתרים. האתרים הארכיאולוגיים ברחבי הגדה מהווים חלק מרכזי מהמורשת של המרחב ומהווים מקור התייחסות לזהות לאומית, מקומית, דתית ולעיתים גם משפחתית ואישית. המשמעות היא שהרחבת סמכויות ישראליות בתחום הפיקוח על עתיקות משמעה הרחבה השליטה הישראלית בשטח וכפועל יוצא (על פי רוב) גם הפיכת חיי התושבים הפלסטינים קשים יותר. 

מיד עם כיבוש שטחי הגדה המערבית, רמת הגולן וחצי-האי סיני, החלה מדינת ישראל לגלות עניין באתרי העתיקות הנמצאים בשטחים שכבשה. בדומה לאופן בו נעשה שימוש בארכאולוגיה בתוך גבולות המדינה, גם באזורים אלה ‒ ובייחוד בגדה המערבית ‒ היה לה תפקיד כפול. מחד, הרחבת הידע אודות עבר הארץ בכך שנפתח המרחב למחקר על ידי חוקרים ישראלים. מאידך, האתרים הארכאולוגיים בגדה המערבית שימשו גם כלי להצדקת מטרות אידיאולוגיות, דתיות ופוליטיות.

לאורך שנות השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית ניסו חוקרים ליצור הפרדה – גם אם למראית עין – בין המחקר הארכאולוגי של האתרים – אשר לכאורה היה ניטראלי מבחינה פוליטית ואידיאולוגית – לבין השימוש שנעשה ארכיאולוגיה על ידי המפעל האמוני-הפוליטי של תנועת ההתנחלות. עם זאת, לאורך השנים הפרדה זו התמוססה, והפעילות הארכאולוגית בשטחים הפכה לפעולה משולבת, פוליטית-ממלכתית ואידיאולוגית-משיחית בחסות מקצועית, כאשר ברור שהארכאולוגיה וממצאיה משניים לפעולת ניכוס שטחי ציבור, דחיקת תושבים פלסטינים מבתיהם, וקביעת עובדות פוליטיות בשטח.

ברחבי הגדה המערבית קמו ארגונים שמטרתם פיתוח תיירותי של אתרים ארכאולוגיים לצד מיזמי מחקר מדעיים ומדעיים-לכאורה שמטרתם להוכיח את הטענה בדבר הזיקה הבלעדית של העם היהודי לאתר או מרחב ספציפי ולגדה המערבית בכללותה. אותם מיזמים מארחים גם כנסים מקצועיים ומפרסמים קובצי מאמרים שנועדו לספק גיבוי מדעי-לכאורה לטענותיהם הפוליטיות. בשנים האחרונות בכירים ברשות העתיקות ובמוסדות אקדמיים שונים אף פקדו כנסים אלה והשתתפו בהם, באופן שהעניק להם הכרה מקצועית ולגיטימציה אקדמית. כל זאת בשעה שגופים אקדמיים מובילים ברחבי העולם נמנעו מהשתתפות במחקר בשטחים הכבושים, בשל מחוייבותם לחוק הבינלאומי ולאמנות הבינלאומיות. מחוייבות זו, שאינה קיימת כמעט בקרב ארכיאולוגים ישראלים, היא זו שעומדת בבסיס הטיעונים לחרם נגד אקדמיים ישראלים במוסדות הבינלאומיים. 

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז שנת 2019, גבר השימוש של גופים ומוסדות של מתנחלים באתרי מורשת כמכשיר להשתלטות על שטחים, באצטלה של הגנה על המורשת. לצד הדגשת הזיקה היהודית לאתרים באמצעות שינוי שמותיהם, חפירתם, ופיתוח התיירות בהם, משמשת הארכאולוגיה גם ככלי לשליטה בשטחים פתוחים ולהרחקתם של התושבים הפלסטינים המקומיים מנופיהם, משדותיהם, ממעיינותיהם ולעיתים אף מבתיהם.

כאשר הארגונים המרכזיים העוסקים בנושא בגדה המערבית (רגבים, שומרים על הנצח, ופורום שילה) מתמקדים בהבלטת חשיבות האתרים ל״מורשת הלאומית״ (קרי היהודית), לצד מאמץ ליצירת "מצב חירום" ארכיאולוגי (שאינו מגובה בנתונים) שעיקרו הצגת הפלסטינים כשודדים והורסי עתיקות הפועלים מתוך אסטרטגיה ברורה להעלים אתרי מורשת "יהודיים" לצורך הכחשת הקשר הישראלי למרחב. מטרתם המוצהרת – העצמת הפעילות הארכאולוגית הישראלית בשטחים באמצעות אקדמאיים ונציגי רשות העתיקות, כדי שזו תכשיר את העמקת האחיזה הישראלית בשטחי C, ואף קוראים להשתלטות מחודשת על אזור B בשם "הגנה על עתיקות". 

בספטמבר 2021 פרסם פורום שילה את 'סקר מורשת לאומית' בשטחי ״יהודה ושומרון״, אשר קבע ש-80% מהאתרים שנסקרו נפגעו משוד. אולם, הסקר לא סיפק פרטים על מתודות המחקר בהם נקט, על האתרים אותם בחן, או על הקריטריונים בהם השתמש כדי לקבוע את מידת ההרס של האתר. בהמשך ישיר למסרים שעמדו במרכז המסע הארכאולוגי-פולטי מראשיתו, הדו"ח הציע פתרון חד-צדדי, כביכול מקצועי, בדמות הרחבת פעילותה של רשות העתיקות הישראלית בשטחי הגדה המערבית  ויצירת ״ריבונות מורשת״ או ״ריבונות עתיקות״ וביצוע סיפוח של שטחים בגדה המערבית.

בדיון שנערך ביוזמת ח״כ אורית סטרוק בינואר 2022 בועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת, שעיקרו הובל על ידי נציגי ״שומרים על הנצח״, הסתיים בהמלצת הועדה לבחון את כניסתה של רשות העתיקות לשטחי הגדה המערבית (באופן ישיר כסיוע לקצין המטה או אף הקמה של מחוז יו״ש בגדה – וביטול דה פקטו של הקמ״ט). ההצדקה המרכזית להמלצה זו הסתמכה על הטענה שליחידת קמ"ט ארכיאולוגיה אין את המשאבים המאפשרים לה לבצע את עבודת (אולם מעולם פעילות קמ"ט לא נסקרה באופן מלא ואין די נתונים כדי לאמוד את פעולתה ואיכותה). ניצנים ראשונים להחלטה זו נראו ביולי 2022 עת פרסמה רשות העתיקות סדרה של מכרזים לתקנים המיועדים לאיוש בגדה המערבית. בינואר 2023 דווח על ביצוע (בנובמבר 2022) פעולות אכיפה והרס של מבנים בשטח B על רקע ארכאולוגי – דבר העומד בניגוד מוחלט לסמכויות כפי שחולקו בהסכם אוסלו.

מאז הוקמה הממשלה ה-37, ועל בסיס ההסכמים הקואליציוניים, התקבלה החלטת ממשלה לסידור תחום המורשת מחדש (החלטה מס׳ 90). עיקר ההחלטה נועד להפוך את משרד המורשת למשרד עצמאי בראשות השר המתנחל עמיחי אליהו – חבר במפלגת הימין הקיצונית עוצמה יהודית. במסגרת זו, הועברה למשרד האחריות על רשות העתיקות לצד תקנים ותקציבים אשר יוחדו לתחומי הפעולה הרלבנטים ממשרדי הממשלה השונים. הפקדת (או הפקרת) משרד המורשת ואת השליטה בתחום בידי שר מתנחל-ימני-קיצוני, בהכרח מעידה שהאתרים הארכיאולוגיים בגדה המערבית יעמדו במרכז סדר היום. בהתאם שתי החלטות ממשלה נוספות (החלטה 491 והחלטה 786) הקצו כ-150 מיליון ש״ח לצורך הגברת הפעילות בתחום אתרי העתיקות בשטחים כאשר עיקר התקציב הופנה לקידום פיתוח האתרים כמוקדי תיירות ואילו רק כ-10% הועברו לביצוע פעולות ארכיאולוגיות. 

בספטמבר 2023 התכנסה ועדת המשנה לענייני שטחי הגדה (נקראת גם ״ועדת המשנה לענייני יו״ש״ הכפופה לועדת החות והביטחון) לדיון בעניין מאמצי האכיפה של המנהל האזרחי וקמ״ט ארכיאולוגיה בתחומי האתר ״הר עיבל״ (אתר המצוי בשטח B בתחום הכפר עצירה א-שמאלייה). האתר עלה לכותרות בינואר 2022 ושוב במרץ בעקבות פרוייקט סינון שבוצע בדצמבר 2019 וינואר 2020 על ידי מתנחלים וחוקים אוונגליסטים. באותם חודשים נחפרה ונאספה אדמה מהאתר עצמו (ללא רישיון חפירה שהרי הסמכות לנפק רישיון שכזה נתונה בידי מחלקת העתיקות הפלסטינית), ושונעו שקי העפר גדולים מאתר החפירות למדרשה הנמצאת בהתנחלות שבי שומרון (שטח C). לפני כשנה, ביולי 2023, בוצע מבצע שני בידי אותם אנשים רק שזה לווה בידי יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה והציבור אף הוזמן להשתתף בסינון. פעולות אלו מפירות, לכאורה, את הדין המקומי והבינלאומי כמו גם את הסכם אוסלו. בדיון דרשו נציגי המתנחלים בכנסת, ונציגי הארגונים שהוזמנו על ידם, מהנהל האזרחי להחיל את סמכותו באתר, ואילו נציגי הצבא, המנהל וקמ״ט ארכיאולוגיה שבו וטענו שהמקום המוגדר כשטח B נמצא מחוץ לתחום סמכותם בהתאם להסכמי אוסלו. בינואר האחרון (15/01/24), תוך כדי מלחמה, קיים יו״ר ועדת המשנה לענייני השטחים הכבושים, הפעם ח״כ סוכות, דיון המשך בעניין המצב של אתר הר עיבל. מהלך הדיון וסיומו דמו לדיון הקודם. בשני הדיונים נרשמה התעלמות מהחפירה הפירטית שביצעו המתנחלים עצמם באתר. 

בתגובה להחלטת הקבינט האחרונה, פרסם ח״כ סוכות מאמר דעה בערוץ 7, שם הבהיר את כוונת הקבינט ״מדינת ישראל מושכת לעצמה את הסמכויות לאכוף את החוק בכל אתרי המורשת שלנו גם בשטח בי דוגמת הר עיבל, תל ארומה וכו׳…״. כלומר, החלטה זו נועדה להכשיר את המשך פירוק הרש״פ, הקרסת רעיון שתי המדינות והגברת פעילות המתנחלים בשטחי B (דוגמת העלייה לרגל שהתקיימה באוקטובר 2023), הכל בתחפושת של ״שמירה״ ו״דאגה״ לעתיקות (ככל שהן יכולות להיקשר בסיפור היהודי).

חשוב לציין כי יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה נמנעת פעם אחר פעם לאכוף את החוק ככל שהדבר נוגע להרס אתרי מורשת בידי מתנחלים. כך לדוגמא קמ״ט הכשיר והלבין את הפעילות בהר עיבל, שכאמור בוצעה ללא רישיון. כמו כן, התעלמותו של קמ״ט מהרס אתר המורשת העולמית בבתיר כתוצאה מהקמת מאחז בלתי חוקי בתחום האתר והרס עשרות טראסות עתיקות בידי המתנחלים. קמ״ט גם מתעלם בקביעות מפעילות המתנחלים שפגעה קשות באתר דיר אל ארבעין (קבר ישי ורות) שעבר שיפוץ מקיף ללא תוכנית שימור ובוצעה בידי עובדים בלתי מיומנים. כמו כן, יחידת קמ״ט אינה נוהגת לפרסם מידע אודות פעילותה ואף התנגדה נמצרות לחשיפה שכזו במהלך שנוהל בפני בג״צ בשנים 2016-2013 וסופו בדחיית העתירה של ארגון עמק שווה וארגון יש דין בדבר הדרישה לחשוף את הפעילות של קמ״ט ארכיאולוגיה. 

עיקרי הטענות להצדקת החקיקה ותשובת עמק שווה להן

טענה ראשונה: ״למרות היותם של אזורי יהודה והשומרון, ערש האומה העברית ולמרות העובדה שמצויים בהם ממצאים ארכיאולוגים בעלי חשיבות לאומית ובינלאומית, מתקופות שונות, חוק העתיקות בנוסחו הנוכחי אינו חל על אזורים אלו, והעתיקות באזור הופקדו בידי קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי, שתחת הממשל הצבאי.״

תשובת עמק שווה: אכן בשטחי הגדה מצויים אתרים ארכיאולוגים חשובים. חלקם מייצגים קשר למורשת היהודית אולם רובם המוחלט לא. באזורנו ישנה נוכחות אנושית בת כ-1.5 מיליון שנים, תרבויות רבות חיו, פעלו ויצרו במרחב הזה והשאירו בו שרידהן. לפיכך, ייחוסו התרבותי של אתר, כמו גם מספר הופעותיו בספר (עתיק ככל שיהיה) אינן מהוות הוכחה לבעלותה של קבוצה זו או אחרת, קל וחומר שלא טיעון לקביעת גבולות או הצדקת סיפוח שמנוגד לחוק הבינלאומי.

השטחים הופקדו בידי קמ״ט ולא בידי רשות כתוצאה של מחוייבות כלל ממשלות ישראל מאז שנת 1967 לעמוד בכללי הדין הבינלאומי הרואה בשטחי הגדה שטח שנמצא בתפיסה לוחמתית (כיבוש). בעיקר בהתאם לאמנות האג מ-1907 ולפרוטוקול הראשון של אמת האג מ-1954  יחידת קצין המטה הופרדה מרשות העתיקות הישראלית.

טענה שנייה: ״​​ממילא לממצאים אלו אין כל זיקה היסטורית או אחרת לרשות הפלסטינית. לפיכך, לדיון על המעמד המדיני של אזורי יהודה והשומרון, אין רלוונטיות לאחריות של ישראל על הממצאים הארכיאולוגיים השייכים לעמה״

תשובת עמק שווה: אכן ניתן למצוא ברחבי הגדה המערבית אתרים הקשורים בסיפורו של העם היהודי. אולם, הטענה שלפלסטינים אין כל זיקה היסטורית לאתרים אלו מבוססת על בורות היסטורית אך גם על היעד הבנה ארכיאולוגית. הנחת היסוד לפיה אתרי המורשת היהודית ניטשו לאחרונה לפני כ-2000 או 3000 שנים ומאז המתינו לשובם של היהודים מעידה על בורות היסטורית. המרחב המשיך להתקיים ובמאות השנים האחרונות פלסטינים הקימו יישובים על ובסמוך לאתרים ארכיאולוגים (בעלי או נטולי קשר למורשת היהודית). משום כך הם רואים בסיפורם של אתרים חלק ממורשתם הגם שאינה חלק מזהותם הלאומית. בכל מקרה, חפץ או אתר אינו מהווה "מורשת יהודית", אלא מורשת של המקום ושל תושבי הארץ באשר הם: תולדות המקום ותולדות האמונה משותפים לכל מי שישב ויושב בה. הדין הבינלאומי והסכמים עליהם מדינת ישראל חתומה, מגדירים בפירוש שבעליו החוקיים של הממצאים מבשטחי הגדה אלו הם הפלסטינים היות והוצא משטחם. 

טענה שלישית: ״המנהל האזרחי חסר את הידע והאמצעים על מנת לטפל כדרוש בהיקף של הממצאים הארכיאולוגיים באזורים אלו, ולראייה, מצבן של העתיקות ביהודה והשומרון כיום הוא בכי רע. אתרים שלמים נפגעים משוד עתיקות למטרות כלכליות או על רקע לאומני, זהו כמובן פשע תרבותי שאסור לישראל לעבור על כך לסדר היום.״

תשובת עמק שווה: מצבם הרע של העתיקות בגדה נובע בעיקרו מהיותן מצויות בשטח כבוש המצוי בסכסוך אלים ומהפיכתן בידי גורמים פוליטיים ימניים ל״קרדום לחפור בו״ והפיכתם לנשק פוליטי שמטרתו הצדקת נוכחות יהודית וטיהור השטח מהקהילות הפלסטיניות.

במצב סכסוך, נכסי תרבות רבים נפגעים ממגוון מוטיבציות, הן כפועל יוצא של הפעילות המלחמתית (ע.ע הרס בלמעלה מ-60% מאתרי רצועת עזה), הן כפעול של היחלשות גורמי האכיפה ובמקרה של הגדה המערבית כתוצאה של הפיכת העתיקות, על ידי הימין הלאומני והמשיחי, לחלק בלתי נפרד מהמאבק.

יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה פועלת במחשכים כמעט מאז הקמתה. ניסיונות לחשיפת פעילות קמ״ט נתקלו לאורך השנים במחסומי הסודיות בטיעונים שונים ובניהם שמירה על יחסי החוץ של מדינת ישראל ומניעת הצדקות לחרם אקדמי (שהרי בקמ״ט מבינים את האופי הבעייתי של הפעילות שלהם). לפיכך, פעילות קמ״ט נותרת חסויה כמו גם תוכניות העבודה של היחידה ותיעדוף העבודה שלה. ללא דיון שכזה קשה לטעון בדבר הצורך בחקיקה היות והבעיה, כמו גם מנעד הפתרונות לה, פשוט אינם ידועים. 

סיכום

הרס אתרים היא בעייה כאובה בכל המזה"ת, כאשר הבעיות העיקריות הן פיתוח מואץ וקונפליקטים. מאות אתרים בשנה בתחומי המדינה ומעבר לה נפגעים מבני, תשתיות, ומאות אתרים נפגעים בלחימה ומבניית תשתיות צבאיות (ביניהם מאות אתרים שנפגעו מבניית גדר/חומת ההפרדה). במלחמה הנוכחית ההערכה הנוכחית שנהרסו על ידי ישראל כ-60% מנכסי התרבות והמורשת ברצועת עזה. כך גם אין מתעלמים מכך שאתרים נהרסים ונשדדים בגדה המערבית. השאלה העומדת על הפרק נוגעת למרחב הפעילות הלגיטימי של מדינת ישראל – המוגדר על ידי הדין הבינלאומי, חוקי מדינת ישראל והסכמים והתחייבויות שלה אל שכנותיה והקהילה הבינלאומית. מרחב זה שהולך ומצטמם מוביל את ישראל לבידוד עולמי ואף להאשמות בבית הדין הפלילי ובבית הדין הבינלאומי לצדק. 

הצעת החוק לכאורה מבקשת לספק מענה לבעיה הקשורה באכיפה ופיקוח על אתרי עתיקות. אולם, לאור העובדה שהקמ"ט פועל תחת מעטה סודיות (ואף התנגד אקטיבית בבג"צ להגן על הסודיות של פעילותו) ונתוני פעילותו אינם חשופים לציבור, קשה לראות בהצעה זו מענה מקצועי היות והיקף הבעיה אינו ידוע, ובהתאם הפתרונות האפשריים הנוספים (שכלל לא נבחנו). מנקודת מבט מקצועית, להתערבות ישירה בשטח כפי שההצעה מבקשת לקיים – מחיר גבוה מאוד. היא תוביל להתנגשות נוספת עם הקהילה הבינלאומית, לבידוד גובר של מדינת ישראל והקהילה הארכאולוגית המקומית בפרט ותערער את, המאמצים המתמשכים של הקהילה הארכיאולוגית בארץ (ובעולם) להשתית את התחום על יסודות מדעיים ואתים יציבים וללא הטיות פוליטיות. 

הרחבת הפעילות הארכיאולוגית בשטחים הכבושים, במיוחד כזו המובאת במסגרת תיקוני החקיקה, מעלה את הכוונה של הממשלה לקדם סיפוח בכל אמצעי שהוא. כמו גם מציבה קושי עקרוני בקיומה של פעילות ארכיאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת כחלק ממנגנון דיכוי ובחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה. מכאן, שהפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטחי הגדה המערבית הופכת בהכרח לאקט של תפיסת שטח והעמקת האחיזה של מדינת ישראל בגדה המערבית. פעולה זו מפירה את החוק והאתיקה הבינלאומיים, מתעלמת מקיומה של הקהילה הפלסטינית ומשמשת ככלי נשק לדיכוי ולקידום לסיפוח.

הדרך הראויה לשמירה על עתיקות, שהיא אינטרס משותף של כל תושבי האזור, מבוסס על מספר פעולות ועקרונות מחייבים:

  1. מדינת ישראל חייבת לחזור ולממש את האמנות הבינלאומיות וההסכמים עליהן היא חתומה ולחזור לקיים דיאלוג עם ארגונים בינלאומיים כגון אונסק״ו. 
  2. מדינת ישראל חייבת לשמור על ההפרדה בין רשות העתיקות בשטחי מדינת ישראל וקמ״ט ארכיאולוגיה בגדה המערבית ומניעת זליגה של פעילות ארכיאולוגית לתחומי הגדה המערבית.
  3. מדינת ישראל חייבת לבצע פעולות להגברת שיתוף הפעולה האזורי ומחויבות הדדית לשמירה על עתיקות – הקמת מנגנון המאפשר שיתוף מלא של הרשויות הפלסטיניות ובראשן אגף העתיקות הפלסטיני בקבלת ההחלטות, בפיקוח ובפעילות בשטח.
  4. מדינת ישראל חייבת להשוות את חוקי הסחר בעתיקות לנורמות המקובלות בעולם ובפרט באזור המזרח התיכון – קרי איסור סחר של פריטים. 
  5. מדינת ישראל חייבת לפעול בשקיפות מלאה של כל הפעילות הארכיאולוגית הישראלית בגדה – לוודא קיומם של סטנדרטים אקדמיים מקובלים ובעיקרם חופש מידע אודות כל פעילות הקמ״ט בגדה המערבית.

אודות

עמק שווה (חל״צ) הוא ארגון הפועל למען זכויות תרבות ומורשת ושמירה על אתרי העתיקות כנכס ציבורי השייך לכל הקהילות והעמים. אנו נאבקים נגד השימוש באתרי מורשת ובשרידים ארכאולוגיים ככלי פוליטי בסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אנו רואים בארכיאולוגיה אמצעי לגישור וקירוב בין עמים ותרבויות ומאמינים כי הממצא הארכאולוגי אינו צריך ואינו יכול להיות אמצעי להוכחת בעלות של עם או של בני דת כלשהי על המקום.

 

נספח א׳ – הצעת חוק רשות העתיקות (תיקון – סמכות רשות העתיקות ביהודה והשומרון), התשפ"ג–2023

 נספח ב׳ – נייר העמדה שפרסמה האגודה הארכיאולוגית הישראלית בתאריך: 08/07/2024