נייר עמדה בנוגע להחלטת קבינט המדיני-ביטחוני שתאפשר אכיפה נגד הרס אתרי מורשת בשטחי B
4 ביולי, 2024הקבינט המדיני-ביטחוני החליט: אכיפה נגד הרס אתרי מורשת בשטחי B
בכתבות שפורסמו לאחרונה בעניין החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני בעניין ״ענישת״ הרש״פ, הכשרת מאחזים נוספים וקידום מהלכי סיפוח (לצד הטבעת מאות מיליוני שקלים אצל השרה אורית סטרוק), הסתתרה גם החלטה נוספת והיא שהקבינט אישר, לכאורה, למנהל האזרחי לבצע אכיפה נגד הרס אתרי מורשת בשטחי B. החלטה זו מהווה ביטול הלכה למעשה של הפרדת האחריות בתחום העתיקות כפי שהיא מוגדרת בהסכמי אוסלו. בפועל, ההחלטה מעניקה היתר עבור המנהל האזרחי (המנוהל על ידי סמוטריץ) להרחיב את פעילותו להגבלת פיתוח ואף ביצוע הריסות בשטחים המוגדרים אתרי עתיקות, או כאלו אשר קיים בהם חשד להימצאות עתיקות בשטחי B.
תקציר הההחלטה ומשמעותה (הרחבה בהמשך)
להורדת הנייר כ PDF לחצו כאן
החלטה זו מצטרפת לסדרת ההחלטות האחרונות שקיבלו הממשלה והקבינט המדיני-בטחוני לגבי הגדה המערבית שעיקרן האצת תהליך הסיפוח שמובילים מנהיגי המתנחלים. ההחלטה משקפת המלצות של ארגוני הימין הקיצוני לאורך השנים האחרונות. מחד, להרחיב את סמכויות המנהל האזרחי, במקרה זה סמכויות של קצין המטה לארכיאולוגיה (קמ״ט ארכיאולוגיה), מעבר להגדרות הסכם אוסלו לתוך שטחי B ואף A, ומאידך לגרוע מסמכויות הקמ״ט ולהשית את אחריותה של רשות העתיקות הישראלית על הגדה המערבית. שני מהלכים אלו משלימים זה את זה והופכים את החובה המוטלת על ישראל ככוח כובש להגן על עתיקות לכלי נשק שיעודו סיפוח.
בגדה המערבית ממופים כ-6,000 אתרים ארכיאולוגיים. המשמעות היא שכמעט בכל כפר או ישוב קיימים שרידים ארכיאולוגיים והיסטוריים בהיקפים שונים המחייבים פיקוח ארכיאולוגי, ברמות משתנות, על מנת למנוע פגיעה לא הכרחית באתרים, מבנים או ממצאים. אלפי אתרים מצויים בשטחי A ו-B ובהתאם להסכם אוסלו הועברה האחריות לניהולם למחלקת העתיקות הפלסטינית הפועלת תחת משרד התיירות של הרש״פ. מכאן שהרחבת סמכויות של קמ״ט ארכיאולוגיה לשטחים אלו, הינה למעשה נסיגה נוספת של ישראל מהסכם אוסלו. חמור מכך, להחלטה יש השלכות נרחבות בשטח על חיי תושבים פלסטינים, היות ומאפשרת, לפי חוק העתיקות התקף בשטחי הגדה (חוק העתיקות הירדני משנת 1966), לקמ״ט ארכיאולוגיה לבצע מגוון פעולות אכיפה בשטח B:
- הכרזה על אתרי עתיקות וקביעת גבולם.
- לנפק צווי עצירת עבודה לכל פיתוח המצוי בגבולות שטח שהוכרז כאתר עתיקות או כזה החשוד בהימצאות עתיקות.
- להטיל קנסות על פגיעה באתר עתיקות, בין השטח הוכרז ככזה או לא.
- הרס מבנים המצויים בשטח אתר עתיקות מוכרז או כזה שיוכרז בהמשך.
- לאסוף מידע, לחקור ולבקש מעצר של חשודים בשוד עתיקות או בסחר בלתי חוקי בעתיקות.
בחיבור החלטה זו עם החלטות נוספות שמטרתן קידום סיפוח, והתרת ביצוע פעולות אלו בתחום שטחי B, נועד להעניק כוח נוסף למתנחלים לצמצום המרחב הפלסטיני, הטלת מגבלות על חיי התושבים, השתלטות על קרקעות והכנת סיפוח שטחים נוספים למדינת ישראל. יש לציין שככל שהדבר נוגע לתחומי סמכותו של קמ״ט בשטחי C הוא בוחר בעקביות להמנע מביצע פעולות אכיפה ככל שהדבר מבוצע בידי מתנחלים יהודיים (הדבר נכון בחברון, בבתיר וכן במקומות נוספים).
להחלטת הקבינט מספר משמעויות חמורות מאוד:
- כרסום נוסף במחוייבות הישראלית להסכם אוסלו ופתרון שתי המדינות וסיפוח בפועל של שטחי C, לצד ביסוס מהלך להשתלטויות נוספות בתירוץ של שמירה על עתיקות.
- התרחקות נוספת של המחוייבות הישראלית לדין הבינלאומי ולאמנות בינלאומית בתחום המורשת (שעל חלקן ישראל חתומה).
- התרחקות נוספת מהשאיפה לקחת חלק במסגרות בינלאומיותובארגונים הבינלאומיים המובילים את התחום ובראשם אונסק"ו (UNESCO) ואיקומו"ס (ICOMOS).
- חיזוק תנועות החרם והגברת הבידוד הבינלאומי של ישראל (הקהילה הארכאולוגית בפרט)– ביטול ההפרדה בין הפעילות הארכיאולוגית הלגיטימית (והמוערכת בעולם כולו) ובין הפעילות הארכיאולוגית שאינה לגיטימית המתקיימת בשטחים.
- קבלת תפישות גזעניות ורעיונות עליונות יהודית כבסיס לקבלת החלטות. ההחלטה מבקשת להציל לכאורה מורשת "לאומית" (יהודית) אך מתעלמת, ובהכרח תוביל לפגיעה, בכל מורשת שאינה כזו.
הרחבת הפעילות הארכיאולוגית בשטחים הכבושים, במיוחד כזו המובאת במסגרת החלטת הקבינט, מעלה את הכוונה של הממשלה לקדם סיפוח בכל אמצעי שהוא. כמו גם מציבה קושי עקרוני בקיומה של פעילות ארכיאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת כחלק ממנגנון דיכוי ובחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה. מכאן, שהפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטחי הגדה המערבית הופכת בהכרח לאקט של תפיסת שטח והעמקת האחיזה של מדינת ישראל בגדה המערבית. פעולה זו מפירה את החוק והאתיקה הבינלאומיים, מתעלמת מקיומה של הקהילה הפלסטינית ומשמשת ככלי נשק לדיכוי.
הרס אתרים אינו יכול ואינו צריך לשמש עילה לפעולה מדינית, ואין להסוות פעולה מדינית כפעולה ארכיאולוגית. טישטוש ההבדל בין שמירה על מורשת לפעולות של התנחלות וסיפוח מסכנת את מדינת ישראל וכן את עתיד הארכיאולוגיה המקומית כולה, והופך אותה ל"קרדום לחפור בו".
הסבר מורחב אודות הההחלטה ומשמעותה
המערכת החוקית בתחום העתיקות בגדה המערבית כפופה לאמנות הבינלאומיות הנוגעות לשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית (כיבוש), שכן כל ממשלות ישראל (עד לממשלה זו) נהגו בשטח שמעבר לקו הירוק על פי האמנות המתייחסות לשטח כבוש, בלי קשר לעמדתן הפוליטית. לפי סעיף 43 באמנת האג משנת 1907, כאשר שטח נמצא תחת כיבוש, על הכוח הכובש לכבד ולשמר את מערכת החוקים שהייתה נהוגה במקום. לכן, הדין המרכזי החל בשטח הוא הדין הירדני, קרי חוק העתיקות הירדני משנת 1966, ששרר באזור לפני כיבוש הגדה המערבית. כמו כן, הפרוטוקול הראשון לאמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין משנת 1954, עליה חתומה מדינת ישראל, מגביל את פעולת הכוח הכובש להגנה בלבד על נכסי תרבות. מסיבות אלה, יחידת קצין המטה לארכאולוגיה (קמ״ט ארכאולוגיה) נדרשת להיות מופרדת מרשות העתיקות הישראלית (הפועלת מתוקף חוק ישראלי שלא הוחל על השטחים) ולכן רשות העתיקות, אינה בת סמכות בשטחי הגדה שכן הדבר יהווה החלה של חוק ישראלי על השטח הכבוש.
קמ״ט ארכאולוגיה, הוא פקיד של המנהל האזרחי (ולפני הקמת המנהל בשנת 1981 – של הממשל הצבאי) המשמש, מאז כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967, כמחליפו בפועל של ראש שירות העתיקות הירדני והסמכות העליונה להחלטות מקצועיות על טיפול בעתיקות בשטח זה. חוקי העתיקות שעל פיהם פעלו קציני המטה הם, כאמור, חוק העתיקות הירדני משנת 1966, וצווים צבאיים משנת 1986 (צו 1166 וצו 1167), חלקם מוסדיים (למשל, מינוי קמ״ט ארכיאולוגיה במקום השר הרלוונטי; שינוי בסמכויות שונות ועוד) וחלקן מבצעים עדכונים נדרשים לאור שינויים בשטח בפועל ושינויים במציאות השונה.
בשנת 1995 חתמו מדינת ישראל והרשות הפלסטינית על הסכם אוסלו ב' (הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה), לפיו נחלקה הגדה המערבית לשלושה חלקים: B, A ו-C. בשטחים A ו – B (המהווים כ-40% מהגדה המערבית), ניתנו תחומי החיים האזרחיים (כולל הטיפול באתרים וממצאים ארכאולוגים) לאחריות הרשות הפלסטינית. בשטח C (כ-60% מהגדה) המשיך המנהל האזרחי לשאת באחריות לניהול החיים האזרחיים. ההסכם קבע כי גם הפעילות הארכאולוגית בשטחי C תעבור בהדרגה לסמכות פלסטינית, בהתאם להתקדמות בהסדר הקבע על עתיד שטחים אלה.
לאורך שנות השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית ניסו חוקרים ליצור הפרדה – גם אם למראית עין – בין המחקר הארכאולוגי של האתרים – אשר לכאורה היה ניטראלי מבחינה פוליטית ואידיאולוגית – לבין השימוש שנעשה בארכאולוגיה על ידי המפעל האמוני-הפוליטי של תנועת ההתנחלות. עם זאת, לאורך השנים הפרדה זו התמוססה, והפעילות הארכאולוגית בשטחים הפכה לפעולה משולבת, פוליטית-ממלכתית ואידיאולוגית-משיחית בחסות מקצועית, כאשר ברור שהארכאולוגיה וממצאיה משניים לפעולת ניכוס שטחי ציבור, דחיקת תושבים פלסטינים מבתיהם, וקביעת עובדות פוליטיות בשטח. ברחבי הגדה המערבית קמו ארגונים שמטרתם פיתוח תיירותי של אתרים ארכאולוגיים לצד מיזמי מחקר מדעיים ומדעיים-לכאורה שמטרתם להוכיח את הטענה בדבר הזיקה הבלעדית של העם היהודי לאתר או מרחב ספציפי ולגדה המערבית בכללותה. אותם מיזמים מארחים גם כנסים מקצועיים ומפרסמים קובצי מאמרים שנועדו לספק גיבוי מדעי-לכאורה לטענותיהם הפוליטיות.
בשנים האחרונות בכירים ברשות העתיקות ובמוסדות אקדמיים שונים אף פקדו כנסים אלה והשתתפו בהם, באופן שהעניק להם הכרה מקצועית ולגיטימציה אקדמית. כל זאת בשעה שגופים אקדמיים מובילים ברחבי העולם נמנעו מהשתתפות במחקר בשטחים הכבושים, בשל מחוייבותם לחוק הבינלאומי ולאמנות הבינלאומיות. מחוייבות זו, שאינה קיימת כמעט בקרב ארכיאולוגים ישראלים, היא זו שעומדת בבסיס הטיעונים לחרם נגד אקדמיים ישראלים במוסדות הבינלאומיים.
מאז 2019 חלה עלייה משמעותית בפעילות המתנחלים באתרי עתיקות ברחבי הגדה, כאשר הארגונים המרכזיים העוסקים בנושא (רגבים, שומרים על הנצח ופורום שילה) מתמקדים בהבלטת חשיבות האתרים ל״מורשת הלאומית״ (קרי היהודית), לצד מאמץ ליצירת "מצב חירום" ארכיאולוגי (שאינו מגובה בנתונים) שעיקרו הצגת הפלסטינים כשודדים והורסי עתיקות הפועלים מתוך אסטרטגיה ברורה להעלים אתרי מורשת "יהודיים" לצורך הכחשת הקשר הישראלי למרחב. מטרתם המוצהרת – העצמת הפעילות הארכאולוגית הישראלית בשטחים באמצעות אקדמאיים ונציגי רשות העתיקות, כדי שזו תכשיר את העמקת האחיזה הישראלית בשטחי C, ואף קוראים להשתלטות מחודשת על אזור B בשם "הגנה על עתיקות".
בספטמבר 2021 פרסם פורום שילה את 'סקר מורשת לאומית' בשטחי ״יהודה ושומרון״, אשר קבע ש-80% מהאתרים שנסקרו נפגעו משוד. אולם, הסקר לא סיפק פרטים על מתודות המחקר בהם נקט, על האתרים אותם בחן, או על הקריטריונים בהם השתמש כדי לקבוע את מידת ההרס של האתר. בהמשך ישיר למסרים שעמדו במרכז המסע הארכאולוגי-פולטי מראשיתו, הדו"ח הציע פתרון חד-צדדי, כביכול מקצועי, בדמות הרחבת פעילותה של רשות העתיקות הישראלית בשטחי הגדה המערבית ויצירת ״ריבונות מורשת״ או ״ריבונות עתיקות״ וביצוע סיפוח של שטחים בגדה המערבית.
בדיון שנערך ביוזמת ח״כ אורית סטרוק בינואר 2022 בועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת, שעיקרו הובל על ידי נציגי ״שומרים על הנצח״, הסתיים בהמלצת הועדה לבחון את כניסתה של רשות העתיקות לשטחי הגדה המערבית (באופן ישיר כסיוע לקצין המטה או אף הקמה של מחוז יו״ש בגדה – וביטול דה פקטו של הקמ״ט). ההצדקה המרכזית להמלצה זו הסתמכה על הטענה שליחידת קמ"ט ארכיאולוגיה אין את המשאבים המאפשרים לה לבצע את עבודת (אולם מעולם פעילות קמ"ט לא נסקרה באופן מלא ואין די נתונים כדי לאמוד את פעולתה ואיכותה). ניצנים ראשונים להחלטה זו נראו ביולי 2022 עת פרסמה רשות העתיקות סדרה של מכרזים לתקנים המיועדים לאיוש בגדה המערבית. בינואר 2023 דווח על ביצוע (בנובמבר 2022) פעולות אכיפה והרס של מבנים בשטח B על רקע ארכאולוגי – דבר העומד בניגוד מוחלט לסמכויות כפי שחולקו בהסכם אוסלו.
מאז הוקמה הממשלה ה-37, ועל בסיס ההסכמים הקואליציוניים, התקבלה החלטת ממשלה לסידור תחום המורשת מחדש (החלטה מס׳ 90). עיקר ההחלטה נועד להפוך את משרד המורשת למשרד עצמאי בראשות השר המתנחל עמיחי אליהו – חבר במפלגת הימין הקיצונית עוצמה יהודית. במסגרת זו, הועברה למשרד האחריות על רשות העתיקות לצד תקנים ותקציבים אשר יוחדו לתחומי הפעולה הרלבנטים ממשרדי הממשלה השונים. הפקדת (או הפקרת) משרד המורשת ואת השליטה בתחום בידי שר מתנחל-ימני-קיצוני, בהכרח מעידה שהאתרים הארכיאולוגיים בגדה המערבית יעמדו במרכז סדר היום.
בינואר האחרון (15/01/24), תוך כדי מלחמה, קיים יו״ר ועדת המשנה לענייני השטחים הכבושים (ועדת המשנה לענייני יו״ש תחת ועדת חוץ וביטחון), ח״כ סוכות, דיון בעניין המצב של אתר הר עיבל (אתר המצוי בשטח B בתחום הכפר עצירה א-שמאלייה). האתר עלה לכותרות בינואר 2022 ושוב במרץ בעקבות פרוייקט סינון שבוצע בדצמבר 2019 וינואר 2020 על ידי מתנחלים וחוקים אוונגליסטים. באותם חודשים נחפרה ונאספה אדמה מהאתר עצמו (ללא רישיון חפירה שהרי הסמכות לנפק רישיון שכזה נתונה בידי מחלקת העתיקות הפלסטינית), ושונעו שקי העפר גדולים מאתר החפירות למדרשה הנמצאת בהתנחלות שבי שומרון (שטח C). לפני כשנה, ביולי 2023, בוצע מבצע שני בידי אותם אנשים רק שזה לווה בידי יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה והציבור אף הוזמן להשתתף בסינון. פעולות אלו מפירות, לכאורה, את הדין המקומי והבינלאומי כמו גם את הסכם אוסלו. בדיון שקיים סוכות, לצד ההתעלמות הגורפת מהחפירה הפירטית, נציגי המתנחלים דרשו את הרחבת פעולת הצבא והאכיפה בידי קמ״ט ארכיאולוגיה באתר. אנשי המנהל האזרחי שבו וציינו שככל שאין הגדרה אחרת מתוקף החלטת הדרג המדיני הרי שהם אינם רשאים לפעול במרחב זה לאור חלוקת הסמכויות הנובעת מהסכמי אוסלו.
בתגובה להחלטת הקבינט האחרונה, פרסם ח״כ סוכות מאמר דעה בערוץ 7, שם הבהיר את כוונת הקבינט ״מדינת ישראל מושכת לעצמה את הסמכויות לאכוף את החוק בכל אתרי המורשת שלנו גם בשטח בי דוגמת הר עיבל, תל ארומה וכו׳…״. כלומר, החלטה זו נועדה להכשיר את המשך פירוק הרש״פ, הקרסת רעיון שתי המדינות והגברת פעילות המתנחלים בשטחי B (דוגמאת העלייה לרגל שהתקיימה באוקטובר 2023), הכל בתחפושת של ״שמירה״ ו״דאגה״ לעתיקות (ככל שהן יכולות להיקשר בסיפור היהודי).
חשוב לציין כי יחידת קמ״ט ארכיאולוגיה נמנעת פעם אחר פעם לאכוף את החוק ככל שהדבר נוגע להרס אתרי מורשת בידי מתנחלים. כך לדוגמא קמ״ט הכשיר והלבין את הפעילות בהר עיבל, שכאמור בוצעה ללא רישיון. כמו כן, התעלמותו של קמ״ט מהרס אתר המורשת העולמית בבתיר כתוצאה מהקמת מאחז בלתי חוקי בתחום האתר והרס עשרות טראסות עתיקות בידי המתנחלים. קמ״ט גם מתעלם בקביעות מפעילות המתנחלים שפגעה קשות באתר דיר אל ארבעין (קבר ישי ורות) שעבר שיפוץ מקיף ללא תוכנית שימור ובוצעה בידי עובדים בלתי מיומנים.
הרס אתרים היא בעייה כאובה בכל המזה"ת, כאשר הבעיות העיקריות הן פיתוח מואץ וקונפליקטים. מאות אתרים בשנה בתחומי המדינה ומעבר לה נפגעים מבני, תשתיות, ומאות אתרים נפגעים בלחימה ומבניית תשתיות צבאיות (ביניהם מאות אתרים שנפגעו מבניית גדר/חומת ההפרדה). במלחמה הנוכחית ההערכה הנוכחית שנהרסו על ידי ישראל כ-60% מנכסי התרבות והמורשת ברצועת עזה. כך גם אין מתעלמים מכך שאתרים נהרסים ונשדדים בגדה המערבית. השאלה העומדת על הפרק נוגעת למרחב הפעילות הלגיטימי של מדינת ישראל – המוגדר על ידי הדין הבינלאומי, חוקי מדינת ישראל והסכמים והתחייבויות שלה אל שכנותיה והקהילה הבינלאומית. מרחב זה שהולך ומצטמם מוביל את ישראל לבידוד עולמי ואף להאשמות בבית הדין הפלילי ובבית הדין הבינלאומי לצדק.
הרחבת הפעילות הארכיאולוגית בשטחים הכבושים, במיוחד כזו המובאת במסגרת החלטת הקבינט, מעלה את הכוונה של הממשלה לקדם סיפוח בכל אמצעי שהוא. כמו גם מציבה קושי עקרוני בקיומה של פעילות ארכיאולוגית-מדעית נטולת משוא פנים, כל עוד זו מתקיימת כחלק ממנגנון דיכוי ובחסות כוח צבאי המאפשר את קיומה. מכאן, שהפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטחי הגדה המערבית הופכת בהכרח לאקט של תפיסת שטח והעמקת האחיזה של מדינת ישראל בגדה המערבית. פעולה זו מפירה את החוק והאתיקה הבינלאומיים, מתעלמת מקיומה של הקהילה הפלסטינית ומשמשת ככלי נשק לדיכוי ולקידום לסיפוח.