הודעה לעיתונות – כמה מקוואות עתיקים צריך בעיר העתיקה?
8 בפברואר, 2017ביום חמישי הקרוב, ה 9 לפברואר, יחנכו שר ירושלים ומורשת, זאב אלקין וראש העיר ניר ברקת את "שביל המקוואות" שהוכשר במרכז דוידסון למרגלות הר הבית/חרם א-שריף. שביל המקוואות הוא עוד אחד מבין אתרים ארכאולוגים רבים שפותחו בשנים האחרונות באזור סילואן ומנהרות הכותל והפכו לאתרי תיירות באוריינטציה יהודית-דתית. רשות העתיקות והגופים הממלכתיים האמונים על השמירה על עתיקות ירושלים והצגתן לציבור מועלים בתפקידם פעם אחר פעם ונותנים יד להצגת עברה של העיר בצורה מגמתית, שחוטאת לאמת ולגיוון התרבותי והדתי שלה. עתיקות ירושלים "נחטפו" בידי בעלי המאה והמקורבים לשלטון והן בנות ערובה של סדר יום מגמתי ומסוכן בעיר העתיקה ובסביבות הר הבית.
כמעט בכל חפירה ארכיאולוגית בעיר העתיקה ובסילואן כאשר נמצא בור מים המזוהה כמקווה, הוא זוכה לשימור ומוצג לציבור. בשנים האחרונות מוצגים מקוואות באגן ההיסטורי כ"השתמרות של המורשת היהודית בת אלפי שנים" ולרוב כחלק ממסלול עליה לרגל ובהקשר של טקסי ההיטהרות של לפני הכניסה לבית המקדש. נדמה שחנוכת מסלול המקוואות היא שיא חדש בהתרפקות על המקוואות. מינון המידע ההלכתי המומחש בפרויקט זה הוא גבוה במיוחד. המסלול מסתיים בשערי חולדה – המקום בו נכנסו עולי הרגל למתחם הר הבית, (על פי ההנחה המקובלת). לאחרונה נחנך בסילואן קטע מרחוב רומי שזכה לכינוי שביל עולי הרגל ומתייחס גם הוא לעולי הרגל לבית המקדש. בסילואן, תוואי הרחוב הרומי נמצא תחת הרחוב הראשי של סילואן.
בעת העתיקה מקוואות היו חלק מאורח החיים של יהודים ואף של קבוצות נוספות במרחב: אדומים, שומרונים ואחרים. במקרים רבים בתקופות מאוחרות הוסבו המקוואות לשימושים שונים: מאגרי מים, מחסנים, ועוד.
נראה שהטבילה בכמיהה לחדש את העלייה להר הבית נמצאת בשיאה. אם לא במילים אז במעשים – יצירתם של מסלולים "ארכאולוגים" שנויים במחלוקת. השתתפותם המוגברת של פוליטיקאים בטקסי ההשקה של אתרים אלו היא עדות נוספת למשמעות הפוליטית שמנסים לכפות על עתיקות העיר. הסכמתה של רשות העתיקות לחפור ולשמר ולפתח אתרים אלו מעידה על כך שהיא נגררת אחרי סדר היום של העמותות שיוזמות ומממנות את האתרים, במקום לממש את המנדט המקצועי שלה – הצגה מגוונת של עברה הרב שכבתי והרב תרבותי של העיר.
רקע:
שביל המקוואות
החל משנת 2011 התבצעו עבודות שימור של מספר בריכות שנחשפו בחלק המזרחי של חפירות העופל, מחוץ לחומת העיר העתיקה. החציבות מתוארכות לתקופת בית שני והן מוצגות כמקוואות שהיו חלק מהפולחן הדתי בימי בית המקדש. המקוואות מפוזרים בין שרידים מתקופות אחרות, בעיקר מבנים מהתקופה הביזנטית והמוסלמית הקדומה. שביל המקוואות מתחיל ביציאה הצמודה לחומת העיר העתיקה, מול הכניסה הצפונית לכפר סילואן ובמרחק של מטרים ספורים מחפירות חניון גבעתי ומאתר עיר דוד. הוא מסתיים מתחת לחומה הדרומית של הר הבית\אל חראם א-שריף ומסגד אל-אקצא. במקום זה נחשפו שערים, המכונים ”שערי חולדה“ וגרם מדרגות המוליך אליהם. השערים והמדרגות מתוארכים לימי בית המקדש השני, ומזוהים עם מסלול העלייה לרגל של המתפללים בימי בית המקדש. להערכתנו, המתנחלים מתכננים כנראה לחבר בין מסלול זה לבין "מרכז קדם" ו-"תוואי עולי הרגל" של אלע"ד, שיוצא מברכת השילוח ועובר ברחוב הרומי העתיק שתחת הכביש הראשי של סילואן.
העופל – מרכז דוידסון
האתר נמצא מדרום להר הבית\חראם א-שריף. הוא צמוד לחומות העיר העתיקה ולכפר סילואן. זהו שטח החפירות הרצוף הגדול ביותר בעיר העתיקה. חפירות שהתבצעו בשטח זה לאורך השנים חשפו את קיומו של אתר רב-שכבתי אשר התקיים למן התקופה הרומית הקדומה, (תקופת בית שני) ועד היום. בשטח נחשפו קברים מהתקופה העבאסית (מאות 9-8 לסה"נ), שרידי מבנים גדולים המזוהים כארמונות או מבני ממשל מהתקופה האומאית (מאות8-7 לסה"נ) ומבני מגורים ומנזר מהתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לסה"נ). כמו כן נמצאו שרידים המזוהים כמבני צבא, שככל הנראה שירתו את הצבא הרומי לאחר שהעיר נכבשה (מאה 2 לפסה"נ-מאה 1 לסה"נ). בנוסף, נמצאו ממצאים בהיקף קטן המתוארכים לתקופת ממלכת יהודה בתקופת הברזל (מאות 7-8 לפסה"נ).
המאבק על ניהול מרכז דוידסון
בסוף שנות ה-90 הוכרז האתר גן לאומי. כמה שנים לאחר מכן, בראשית שנות ה-2000, נבנה באזור זה מרכז דוידסון המשמש מוזיאון העתיקות של אזור העופל. המרכז, שנוהל תחילה על ידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים (פמ"י),הועבר לאחר מכן לידי ניהולה של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בימים אלו מתנהל מאבק בין עמותת אלע"ד למדינה בדרישה להעביר את האתר לניהולה של העמותה.