מדריך עמק שווה לתל רומיידה

30 בדצמבר, 2019

להורדת המדריך כקובץ PDF לחצו כאן

הקדמה

תל רומיידה הינה שכונה בחברון שנבנתה על גבי וסביב תל ארכיאולוגי קדום שמכונה גם הוא בפי תושבי המקום תל רומיידה, ישראלים לעומת זאת קוראים לו תל חברון. בשנת 2018 חלקים מהתל נפתחו לקהל כפארק ארכיאולוגי בשם "תל חברון", בניהול קמ"ט פארקים במנהל האזרחי ובחסות רשות הטבע והגנים. האתר מזוהה עם ראשית העיר חברון לפני 4,000 שנה בקירוב. התל מתנשא לגובה 936 מ' מעל פני הים וצופה על העיר מכל עבריו.

כיום שכונת תל רומיידה מאוכלסת ברובה בפלסטינים וחלקה מיושב בידי מתנחלים ישראלים. חלק מרכזי מהתל נמצא מתחת לחלקה חקלאית בבעלות משפחה פלסטינית, ולכן התבצעו כל החפירות הארכיאולוגיות בשולי האתר בלבד.

המתח הפוליטי והדתי בין ישראלים לפלסטינים ובין יהודים למוסלמים בתל רומיידה הוא אולי החריף ביותר בגדה המערבית כולה, ואופן הצגת העבר והמורשת מושפע ממציאות זו ואף משפיע עליה. העשרת השיח על תולדות האתר חיונית לשם הרגעת המתח השורר בחברון והפיכת האתרים הארכיאולוגיים בעיר מסלע מחלוקת לבסיס דרכו ניתן יהיה לקדם דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים לגבי חשיבותה ההיסטורית, הדתית והפוליטית של העיר חברון.

ארגון עמק שווה מציע אפוא מדריך שמאפשר למבקר באתר העתיקות לערוך הכרות עם העיר מראשיתה ועד ימינו. ההסברים מבוססים על המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי, תוך הצגת הקושי בניתוח הממצאים והפרשנויות השונות.

  

לוח זמנים ואירועים

·         תקופת הברונזה הקדומה III (2000-2200 לפסה"נ) – עדויות ראשונות להקמת העיר.

·         תקופת הברונזה התיכונה (1500-1800 לפסה"נ) – הקמת מערכת ביצורים (חומת הענקים) שפעלה עד סוף תקופת הברזל (586 לפסה"נ).

·         תקופת הברזל (538-1000 לפסה"נ)– נערכים שיפוצים של מערכת הביצורים. מלמד על המשכיות היישוב במקום.

·         התקופה ההלניסטית (167-332 לפסה"נ) – התיישבות האדומים באזור הר חברון.

·         125 לפסה"נ – יוחנן הורקנוס הראשון כובש את אדום, כולל חברון.

·         התקופה ההרודיאנית (4-37 לפסה"נ) – על פי הערכות החוקרים, הורדוס מקים מבנה מפואר בסגנון בזיליקה מעל מערת המכפלה.

·         התקופה הרומית המאוחרת (332-132 לסה"נ) – אזור התל הקדום ננטש והופך לשטח חקלאי. היישוב בחברון מתחיל לנדוד לסביבת מערת המכפלה באזור המוכר כיום כעיר העתיקה של חברון.

·         התקופה הביזנטית (638-332 לסה"נ) – מבני דת נוצריים (כנסיה ומנזר) נבנים בחברון וסביבתה. תל רומיידה נמצא בשולי העיר המיושבת.

·         התקופה המוסלמית הקדומה (1099-638 לסה"נ) – לאחר הכיבוש המוסלמי, רבים ממבני הדת בחברון מוסבים למסגדים. העיר ממשיכה להתפתח סביב מערת המכפלה ותל רומיידה אינו מיושב.

·         התקופה הצלבנית (1291-1099 לסה"נ) – לאחר כיבוש האזור על ידי הצלבנים, מבני הדת חוזרים לפעול ככנסיות. בקרבת תל רומיידה קם מנזר דיר אל-ארבעין.

·         התקופה הממלוכית (1516-1291 לסה"נ) – משאבים רבים מושקעים בבנייתה של העיר העתיקה של חברון כפי שאנו מכירים אותה כיום.

·         המאה ה-16– הקמת שכונה של קהילת יהודי ספרד בעיר.

·         1929 – פינוי הקהילה היהודית בעקבות פרעות תרפ"ט.

·         1966-1964 –חפירה הארכיאולוגית ראשונה נערכת בתל רומיידה, בראשה עמד פיליפ האמונד, מטעם אוניברסיטת פרינסטון בארה"ב.

·         1967 – כיבוש חברון על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.

·         1968 – ראשית ההתנחלות היהודית המודרנית בחברון, מתחילה עם השכרת מלון "פארק" למתנחלים בליל סדר פסח. בתום החג סרבו המתנחלים לעזוב את המלון וכעבור חודש הם עברו לגור בבניין הממשל של חברון.

·         1979 – הקמת ההתנחלות בבית הדסה.

·         1983 – הקמת ההתנחלות "אדמות ישי" על גבי תל רומיידה.

·         1986-1984 – החפירה הראשונה בתל רומיידה לאחר כיבוש חברון על ידי ישראל. החפירה נערכה מטעם אוניברסיטת תל אביב, קמ"ט ארכיאולוגיה והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בראשות אבי עופר.

·         25.2.1994 – ברוך גולדשטיין רוצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בעקבות הטבח נסגר רחוב השוהדא, המשמש לשוק המרכזי של העיר, לתנועת רכבים. השוק הסיטונאי לירקות נסגר כליל.    

·         1997 – במסגרת הסכם חברון העיר מחולקת לשניים: אזור בשליטה פלסטינית (1H – 80% מהעיר) ואזור בשליטה ישראלית (2H – 20% מהעיר). שכונת תל רומיידה נמצאת בשולי שטח 2H.

·         1998 – החפירה השלישית נערכת בתל רומיידה, מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה בראשותו של יובל פלג.   

·         1999 – החפירה הרביעית נערכת בתל רומיידה, במסגרת ההכנות לבניית מבני קבע בהתנחלות אדמות ישי, מטעם רשות העתיקות בראשותו של עמנואל אייזנברג. 

·         2000 – עם פרוץ האינתיפאדה השנייה מוכרזים רחוב השוהדא ורחובות סמוכים לו כאזור "סטרילי" ונאסרת כניסת פלסטינים לתחומו.

·         2007 – פלישת מתנחלים ל"בית השלום". תחילה הם פונו, אך בשנת 2014 הם זכו לאישור לחזור לבית מבג"ץ.

·         2014 – החפירה האחרונה בתל רומיידה, עד כה, מטעם אוניברסיטת אריאל ורשות העתיקות בראשותו של דוד בן-שלמה.

·         2017 –קמה מנהלה לשירותים מוניציפאליים ביישוב היהודי בחברון, והוא מוכר כרשות מקומית.

·         2018 – הכרזה על תל רומיידה כפארק ארכיאולוגי בניהול רשות הטבע והגנים (רט"ג).    

דרכי הגעה לתל רומיידה

על מנת להגיע לתל רומיידה יש לנסוע על כביש 60, החוצה את הגדה המערבית מדרום לצפון, עד להתנחלות קרית ארבע. בקרית ארבע יש לעקוב אחר השילוט לחברון. לאחר שעוברים את השער המפריד בין קרית ארבע לחברון, מתגלה עולם אחר: מיד תבחינו בדלילות התנועה ברחובות, שם אסורה הכניסה לרכבים פלסטיניים. הדלילות אף תחריף כאשר תעברו דרך רחוב השוהדא – פעם השוק השוקק של חברון – שנותר נטוש לאחר שנאסר על הפלסטינים לשהות בו בשנת 1994, בעקבות רצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין, מתנחל מחברון.

לעומת זאת, בולטת במקום הנוכחות הישראלית, בניסיונה ליצור כאן מציאות חלופית: לאורך הדרך הציבו אנשי ההתנחלות היהודית בחברון שלטי הכוונה לאתרים היהודיים במקום. בחזיתות בתי המתנחלים מתנופפים דגלי ישראל. בדרככם תעברו ליד שלטים של בית קפה, גני ילדים ומרכז מבקרים. למרות זאת, רוב רובם של האנשים שתפגשו בדרככם יהיו חיילי צה"ל, המאיישים את העמדות, המחסומים והשערים הצבאיים המונעים את כניסת הפלסטינים.       

כל מבקר בפארק הארכיאולוגי תל חברון זוכה לליווי צמוד של מאבטח על פי דרישת רשות הטבע והגנים.

 

תל רומיידה (תל חברון): תחנות מרכזיות

תיאור האתר

הפארק הארכיאולוגי של תל רומיידה נמצא בשטח המכונה חלקות 53-52. מרבית החפירות הארכיאולוגיות התקיימו שם מפני שחלקות אלו מזוהות כשטחים שהיו בבעלות יהודית לפני פרעות תרפ"ט בשנת 1929. בשנת 1948, חברון, יחד עם יתר הגדה המערבית, נכללה בשטחה של ממלכת ירדן. על פי החוק הירדני, נכסים שהיו בבעלות יהודית לפני הקמתה של ממלכת ירדן הוגדרו כנכסי נפקדים והועברו לשליטת המדינה. לאחר כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל בשנת 1967, הועברו נכסים אלה לרשות המנהל האזרחי שמשמש כחליף הריבון. על פי החוק הצבאי, כל עוד נכסים אלה אינם מוחזרים לבעליהם המקוריים, יכול הריבון לפתח אותם על פי צרכיו. לעומת זאת, מרבית התל בנוי בשטח השייך למשפחה פלסטינית ומשמש כשטח חקלאי. חלקות אלה נמצאות בשולי התל ומהוות חלק מהעיר התחתונה שלו.

שרידים נוספים נמצאים בסמוך לבתי המתנחלים במתחם אדמות ישי ומתחתיהם. השרידים נחשפו במסגרת חפירות שנערכו לצורך עבודות להקמת בתי המתנחלים. נוספים אליהם שרידי המנזר הצלבני דיר אל-ארבעין שהפך למסגד, ומשמש כיום בית כנסת ומוצב צה"לי. במדרון האתר נמצא מעיין אברהם\עין ג'דידה.

 

חלקה B53: ביצורי העיר

 

בחלקה זו ניתן להבחין בשרידי חומה בת 60 מטר מאבני גוויל גדולות, שהייתה חלק מביצורי העיר בתקופת הברונזה התיכונה (1500-1800 לפסה"נ). שיטת הבניה של החומה אופיינית לחומות באתרים נוספים כגון, שילה ועיר דוד אשר תוארכו לתקופה זו[1].  

בשל גודלן של אבני החומה, יש הרואים בה הוכחה לתיאור המופיע בתנ"ך, שעל פיו כבש יהושע בן נון את העיר מידי "ענקים" שחיו באזור (במדבר 13: 22). כך זכתה החומה לכינוי "חומת הענקים"[2].

הנתון המעניין ביותר שקשור בחומה הוא משך השימוש שנעשה בה, למן תקופת הברונזה התיכונה (1500-1800 לפסה"נ) ועד לסוף תקופת הברזל (538 לפסה"נ) – רצף של כ-1300 שנה ללא שכבת הרס. במהלך השנים החומה הורחבה ושופצה, בתקופת הברזל 2ב'-ג' (המאה השמינית עד המאה השביעית לפסה"נ) נוספו לה מגדל וקיר חלקלקה. בסוף תקופת הברזל (תחילת המאה השישית לפסה"נ), נבנתה חומה נוספת במרחק של כתשעה מטרים מחומת העיר המקורית והשטח בין שתי החומות מולא ופולס. לא ידוע מדוע הוחלט לבנות חומה נוספת; יתכן שהיא נועדה למתוח קו הגנה נוסף או ליצירת תשתית לדרך שעלתה אל חומות העיר העליונה[3].       

שרידי החומה מלמדים על תמונה שונה מן המתואר בתנ"ך על חברון. בעוד שבספר יהושע (10: 37-36) מתואר כיצד החריב יהושע את העיר והרג את כל יושביה, הרי שחשיפתה של החומה מצד אחד והעדר שכבת חורבן מצד שני, מצביעים על המשכיות תרבותית בין תקופת הברונזה התיכונה (המזוהה גם בתור התקופה הכנענית – לפני התנחלות בני ישראל) לתקופת הברזל (המזוהה בתור התקופה שבה נכנסו בני ישראל לארץ כנען והחריבו את חברון הכנענית, לכאורה). למרות שהתל נחפר על-ידי מספר משלחות חפירה ונערכו בו עשרות עונות חפירה, כל תשובה בנוגע לאופייה של חברון בעת ההיא תהא בגדר השערה בלבד.    

 

חלקה A53: אזור המגורים ואזור התעשייה מהתקופה ההלניסטית (המאה השניה לפנה"ס) עד התקופה הרומית המאוחרת (המאה הרביעית לספירה)

חלקה זו נמצאת בחלקו הצפוני של הפארק הארכיאולוגי והיא כוללת שרידים משכונת מגורים ומאזור תעשייה שפעלו למן התקופה ההלניסטית ועד התקופה הרומית המאוחרת.

 

הרחוב המדורג

הרחוב המדורג נבנה לראשונה במאה הראשונה לפסה"נ. משני צדיו של קטע הרחוב המדורג נחשפו מבנים במצב השתמרות גרוע. מבנים אלה פורשו כמבני מגורים ששכנו בעיר התחתונה של התל הקדום. הרחוב המדורג מסתיים במאגר מים מטויח אשר פורש כמקווה (יפורט בהמשך)[4]. מאגר מים/מקווה זה נחצב בעת סלילתו הראשונה של הרחוב המדורג.

על פי השערותיהם של חופרי האתר, רחוב זה ירד משער העיר העליונה ועבר דרך העיר התחתונה לעבר אזור התעשייה; אך כאשר בוחנים את שרידיו מתקשים לקבל את השערות החופרים, משום ששער העיר העליונה לא נחשף, ומשום שמועד בניית הרחוב ומאגר המים/המקווה הינו זהה, ואין זה סביר שהרחוב הראשי העולה אל שער העיר מסתיים כך. נראה שהשאיפה לזהות את השרידים עם טקסטים היסטוריים, כגון ספריו של יוספוס פלביוס וספר המקבים, המעצימים את כוחה של חברון בעת ההיא, הובילו למסקנות נמהרות, ולכל הפחות מסקנות מוטלות בספק.  

מאגרי מים/מקוואות/מתקנים תעשייתיים

כאמור, הרחוב המדורג מסתיים במאגר מים מטויח שזוהה על ידי חופרי האתר כמקווה טהרה. ממזרח למאגר המים נחצב מאגר מים נוסף, אף הוא זוהה כמקווה. מאגר המים המערבי נבנה לאחר שהמאגר המזרחי חדל לפעול. לשני מאגרי המים תכנית דומה: מאגרים גדלי ממדים, חצובים ומטויחים, ולהם מדרגות המחולקות לשלושה גרמים. בכל מאגר ישנה בריכה פנימית.

 

 

מאגרי המים פורשו כמקוואות בהתאם להנחות מחקריות, על פיהן כל מאגר מטויח עם מדרגות אשר נבנה באזור יהודה ודרום הר חברון בין התקופה החשמונאית (המאה השנייה לפנה"ס) לתקופה הרומית המאוחרת (המאה הרביעית לספירה), הוא בהכרח מקווה טהרה[5].

בהסתמך על כך ועל התפוצה הרחבה של המקוואות באזור דרום הר חברון, קבעו חופרי האתר כי גם שני המאגרים הללו שימשו בשלביהם הראשונים כמקוואות, והוסבו מאוחר יותר למאגרי מים. לפיכך, ההפרדה בין גרמי המדרגות נועדה למנוע העברת טומאה בין היורדים לטבילה לבין העולים ממנה[6]. חשוב לזכור, שהשימוש במקוואות היה נפוץ גם בקרב האדומים, לכן קשה לקבוע בוודאות את זהות האוכלוסייה שהשתמשה במתקנים אלה.

ספקות מתגלעים גם ביחס לסברה כי המבנים אמנם היו מקוואות. האתר היחיד מן העת ההיא, שנמצאו בו מאגרי מים דומים ופורשו כמקוואות, הוא קומראן, המזוהה כמקום מושבה של כת האיסיים, אשר הקפידה על מנהגי טהרה נוקשים. למתקנים בקומראן היו מדרגות שחולקו לשלושה גרמים. לדעת יצחק מגן ויובל פלג, חופרי קומראן, מאגרי המים שהם חשפו לא שימשו כמקוואות אלא שימשו כחלק מאזור תעשייה שכלל בית יוצר לכלי חרס[7]. גם בתל רומיידה, לאור סמיכות מאגרי המים לאזור התעשייה הקדום (ראו בהמשך), יתכן כי הם שימשו למטרות תעשייתיות ולא לצרכי טהרה.

 

בית יוצר לכלי חרס

מצפון לרחוב המדורג ולמאגרי המים/המקוואות, נחשף בית יוצר לכלי חרס – אחד משלושת המתקנים של אזור התעשייה בתל רומיידה/חברון. בית היוצר כולל מכלול רחב של מתקנים, ובהם כבשן, משטחים להכנת כלים וייבושם, בריכות ועוד. בית היוצר נבנה בתקופה הרומית הקדומה (המאה הראשונה לפסה"נ ועד המאה הראשונה לספירה).

 

גת ובית בד

בחלקו המערבי של השטח נחשפו שרידים של שתי גתות ובית בד המתוארכים אף הם לתקופה הרומית הקדומה. מאחר והגתות ובית הבד בנויים באותו הציר, יש לשער שהם נבנו באותה העת ופעלו במקביל.

 

התנחלות אדמות ישי

מתחם התנחלות אדמות ישי הוקם בשנת 1984 על אדמות שנרכשו בידי יהודים במאה ה-19. תחילה הייתה ההתנחלות שכונת קרוואנים. לאחר שהרב שלמה רענן נרצח בפיגוע שאירע בשנת 1998, אישרה ממשלת ישראל הקמה של מבני קבע במתחם. לצורך כך, בשנת 1999 נערכו שם חפירות הצלה על ידי רשות העתיקות. על מנת שהממצאים שנחשפו בחפירות לא יינזקו, הוחלט לבנות את מבני המגורים על עמודים. חלק מהמשפחות עברו להתגורר במבני הקבע, אך הקרוואנים נותרו במקום ועדיין משמשים למגורים.

מול מבני הקבע של מתחם אדמות ישי עומד בית משפחת אבו עיישה. כל פתחי הבית מסורגים ברשתות ברזל להגנה מפני החפצים שהמתנחלים נוהגים להשליך לעברו, והוא מכונה בפי הצבא "בית הכלוב"[8].

בחפירות שנערכו במתחם זה נחשף חלק מחומות העיר בתקופת הברונזה הקדומה (2000-2200 לפסה"נ) ובתקופת הברונזה התיכונה (1500-1800 לפסה"נ). החומה מתקופת הברונזה הקדומה נבנתה כמערכת של מקטעים דמויי ארגז, אשר תרמו ליציבותה. בצדה הפנימי של החומה נחשפו מספר מבני מגורים שגבם נסמך לאבניה. חיי העיר שגודרה באותה חומה היו קצרי מועד, ונמצאו עדויות רבות לשריפה שהחריבה אותה. בהמשך התקופה על גבי אותה חומה נבנתה חומה חדשה עם גרם בן 37 מדרגות במעלה צדה החיצוני. הגם ששער העיר לא נחשף, חופרי האתר משערים כי המדרגות היו חלק ממערך הכניסה לעיר. בצדה הפנימי של החומה נוצרה סוללת עפר שהגיעה עד קצהּ, ונבנו על גביה מבני מגורים אופייניים לתקופה[9].

בתקופת הברונזה התיכונה (סביבות 1800 לפנה"ס) נבנתה חומה חדשה בתוואי שונה מתוואי החומה מתקופת הברונזה הקדומה. מבנה שקם על ראש החומה בתקופה ההלניסטית (63-323 לפסה"נ), מלמד כי בתקופה זו החומה לא תפקדה[10].

על פי ההנחה המקובלת במחקר, בתקופת הברונזה חברון יושבה באוכלוסייה מקומית-כנענית. כמו כן, גם השרידים מהתקופה ההלניסטית אינם מלמדים על נוכחות יהודית בחברון בעת העתיקה. למרות זאת, שלטי ההסבר שהציבו המתנחלים מציינים כיצד מעידים השרידים על הקשר ההיסטורי הבלעדי של העם היהודי לחברון. כך, למשל, שלטי ההסבר באתר קושרים בין הממצאים לתקופת התיישבותו של אברהם אבינו באזור חברון. ואמנם, למרות שהאתר היה מיושב בתקופה בכרונולוגיה התנכ״ית הנחשבת כתקופתו של אברהם, אין עדות ארכאולוגית שמאששת את אמיתותם של סיפורי התנ״ך בעניין הימצאותו של אברהם בעיר.

דיר אל-ארבעין/קבר רות וישי

 במעלה הרחוב של מתחם אדמות ישי ישנו שביל שעוקף מוצב צבאי, ועולה אל מבנה עתיק הרוס למחצה השוכן בראש גבעה. על מנת לבקר באתר, יתכן ויהיה צורך להציג תעודת זהות בפני החייל השומר בעמדה שבראש המבנה.

מבנה עתיק זה מכונה דיר אל-ארבעין. יתכן ששמו נובע ממסורת הטוענת כי זהו מקום קבורתם של ארבעים לוחמים מוסלמים, או שזהו שיבוש השם קרית ארבע. המבנה מזוהה כחלק ממנזר שנבנה בתקופה הצלבנית, והוא מייצג את שלב ההתיישבות האחרון בשטח התל עד העת המודרנית. חוקרים קושרים את המנזר למספר מתקנים חקלאיים שאותרו באזורים שונים בשטח התל[11]. בסקר שנערך במקום, נחשף עיטור של צלב על משקוף דלת הכניסה למבנה. לאחר שחברון נכבשה על ידי המוסלמים, הוסב המנזר למסגד[12].

מאז ימי הביניים נקשרו באתר מסורות המזהות אותו כקברו של ישי, אבי דוד המלך, על אף שבתנ"ך מצוין שישי חי בבית לחם. במאה ה-19 עלתה מסורת נוספת המייחסת לאתר גם את מקום קבורתה של רות המואביה, סבתו של ישי.

בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בשנת 1994, הכריז צה"ל על שטח המבנה כשטח צבאי סגור. בשנים האחרונות ניצלו מתנחלי חברון את סגירת האתר והקימו שם בית כנסת, אליו הם נוהגים לעלות בחג השבועות, לקריאת מגילת רות.

 

בית הדסה

בית הדסה שוכן במורד הכביש המטפס אל תל רומיידה. המבנה נוסד בשנת 1893 על ידי הרב חיים רחמים יוסף פרנקו (החרי"ף), ושימש מרפאה ששירתה יהודים וערבים כאחד. בשנת 1912 נוספה למבנה קומה שניה, אשר שמשה כמרפאה של ארגון הדסה הודות לתרומה מקהילות יהדות הודו ובגדד. בשנת 1929 נרצחו מנהל המרפאה ומשפחתו במאורעות תרפ"ט. המבנה ננטש יחד עם כל היישוב היהודי שפונה מחברון בהוראת ממשלת המנדט, והפך לבית ספר לבנות.  

בעת הסכמי השלום עם מצרים בשנת 1979, אשר הורו לישראל להחזיר את חצי האי סיני למצרים ולשקול מתן אוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית, קיימה תנועת ארץ ישראל השלמה מאבק במדינה, ובמהלכו התבצרו מספר מתנחלות עם ילדיהן בתוך המבנה. ממשלת ישראל החליטה להתיר להן להישאר במבנה, אך פקדה על הצבא למנוע מאנשים נוספים להיכנס פנימה, ולמנוע מכל מי שיצא מהמבנה לשוב אליו. הנשים וילדיהן חיו אפוא במבנה במשך שנה. במאי 1980, שישה ישראלים אשר הגיעו לפתח הבית כדי לברך את נשות בית הדסה נרצחו בידי מחבלים. בעקבות זאת, החליטה ממשלת ישראל להתיר את המגורים בבית הדסה באופן רשמי. כיום מתגוררות בו כ-20 משפחות והוא כולל מגרש ספורט ומתקני שעשועים המיועדים לילדי המתנחלים בלבד. בקומתו התחתונה פועל מרכז המבקרים "לגעת בנצח", שקם בתמיכת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. במרכז המבקרים ישנם תערוכה ומיצג רב חושי, המציגים את תולדות העם היהודי בחברון.

 

מעין אברהם/עין ג'דיידה

 

מעין זה נמצא בסמוך לבית הדסה, בכיוון תל רומיידה. הוא שימש כמקור המים המרכזי של חברון בעת העתיקה. כיום הגישה אל מי המעין היא דרך כניסה למערה תת-קרקעית, אבל חוקרים מעריכים שבעבר הייתה למעין גם נביעה עילית. במהלך חפירות שנערכו באתר בשנים 1986-1984, נסקר אזור המעין והתגלה קיר גדול, שאפשר ושימש להסתרתה של מערכת מים. מעל המעין התגלתה שכבת מפולת גדולה, אשר הובילה את חופר האתר לסברה כי בתקופת הברונזה התיכונה היה המעין מקורה בכיפה[13].

בעבר שימש המעין את תושביה הפלסטינים של חברון, המכנים אותו עין ג'דיידה או עין חברא, וגם את מתנחלי חברון, המכנים אותו מעין אברהם. בעקבות ריבוי האירועים האלימים במעין, הוקמה שם בשנים האחרונות עמדת צבא לצורך פיקוח על הנעשה במעין. בפועל, העמדה הצבאית מונעת מהפלסטינים את הגישה למעין.

 

סיכום

המציאות הפוליטית של חברון הופכת כל עיסוק בעיר – ובכללו כתיבת מדריך זה – למורכב ורגיש. כפי שעולה משיטוט בין השרידים העתיקים המוצגים כיום לקהל, זהו אתר בעל ממצא דל, והחפירות שנעשו בו חשפו אך ורק אזורים שנמצאו מחוץ לחומות העיר הקדומה. השרידים הארכיאולוגיים המיוחסים לתקופת בית שני (בתקופה הרומית הקדומה) חשפו אזור תעשייה שנמצא בפאתי העיר ואף באזור הפריפריה שלה. ניתן להעריך שאילולי הלחץ והאינטרס הפוליטי הישראלי, הפארק הארכיאולוגי תל חברון לא היה זוכה להשקעה רבה כל כך ולא היה נפתח לציבור. על כן, יותר מכל, מדריך זה מצביע על הקשר העמוק בין הארכיאולוגיה לביסוס השליטה הישראלית בגדה המערבית, ובפרט בחברון.

מדריך זה איננו מתיימר להפריך את מסקנות חופרי האתר, אבל הוא מבקש לעורר בקוראיו סימני שאלה כלפי הצגת האתר לציבור, ואת מי היא משרתת.

• גדה מערבית

חברון תל רומיידה