שימור סלקטיבי: חקיקה, מדיניות ותקצוב של אתרי מורשת המזוהים עם מיעוטים בישראל
1 בדצמבר, 2020הקדמה
מסמך זה בוחן שימור של אתרי מורשת המזוהים עם המורשת של עם ישראל לעומת שימור של אתרי מורשת המזוהים עם תרבויות מיעוטים בישראל. המסמך מחולק לשני חלקים. הראשון בוחן את מדיניות הממשלה בשימור ופיתוח של אתרי מורשת לא יהודיים מתוך התמקדות במערכות החוקים, הפרויקטים הממשלתיים, המימון לאתרים וחלוקת התקציב הממשלתי. החלק השני מציג את עבודות השימור בשנים האחרונות בשלוש ערים עתיקות: באר שבע, רמלה ויפו. הערים הללו שונות זו מזו במעמד הסוציו-אקונומי, ולמעמדן יש השפעה ישירה על חוזקם של המנגנונים העירוניים המאפשרים את הניהול שלהן ואת מעמדן הסמלי בחברה הישראלית בכללותה; אך הן דומות זו לזו בכך שהתפתחותן ההיסטורית של כל אחת מהן מלמדת על חשיבותן של אוכלוסיות לא יהודיות להתפתחות הארץ לאורך הדורות. בחינה של המשאבים שהושקעו בפיתוח אתרי המורשת של שלוש הערים האלה מלמדת כיצד מערכות החוקים המסדירות את פעולת השימור, הארגונים הפועלים מכוחם והעיריות מתמודדים עם עברה המורכב של ישראל. לטענתנו, מסמך זה מלמד כי קיימת הטיה מובנית במערכות חוקים אלו. הטיה זו מעודדת חלוקה לא שוויונית של המשאבים המיועדים לפיתוח אתרי מורשת בישראל: מצד אחד היא מאפשרת התמקדות באתרים המייצגים מורשת יהודית של המרחב. מצד שני היא מעודדת את ההתעלמות והמחיקה של אתרים המייצגים מורשת לא יהודית של המרחב.
חלק ראשון: מערכת החוקים המסדירה את החיזוק של אתרי מורשת ושימורם
בישראל יש שני חוקים הקובעים את אופן החלוקה של תקציבים לחיזוק של אתרי מורשת: חוק העתיקות (1978) ותיקון 31 לחוק התכנון והבנייה (1965). להלן החלקים הרלוונטיים למסמך זה בשני החוקים הללו.[1]
חוק העתיקות
חוק העתיקות נחקק בשנת 1978 ונועד להחליף את חוק העתיקות המנדטורי שנחקק בשנת 1920. לחוק יש השפעה מכרעת על חלוקת התקציב הממשלתי המיועד לחיזוק אתרי מורשת. סעיף 1 בחוק העתיקות מגדיר עתיקה:
(1) נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו;
(2) נכס, כאמור בפסקה (1), שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה הכללית, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיקה;
(3) שרידים זואולוגיים ובוטניים מלפני שנת 1300 לספירה הכללית.
באתרים בנויים חלוקה כרונולוגית זו יצרה הבחנה גם ביחס לאתרים שנבנו לפני 1700 לסה"ן ולאחריה. אתרים שנבנו לפני שנה זו זוכים להגנה מפני פעולות פיתוח העלולות לפגוע בהם. בהתאם לסעיף 5 בחוק:
עתיקה (שנבנתה לפני 1700 לסה"נ) שנתגלתה או שנמצאה בישראל […] יהיו היא והשטח שבו נמצאה או נתגלתה והדרוש לשמירתה לפי הגבולות שיקבע המנהל, לנכס המדינה.
כלומר, בהתאם לסעיף זה, כל אתר המוגדר עתיקה הוא רכוש המדינה, גם אם הוא נמצא בשטח שבבעלות פרטית. כפועל יוצא, הטיפול בעתיקות הוא באחריות המדינה. עם זאת, תקנות העתיקות (אגרות למתן אישור פעולות [2001]) הן סדרה של תקנות אשר מקנות לרשות העתיקות את היכולת לאכוף את חוק העתיקות וקובעות כי כל החלטה בעניין טיפול באתרי עתיקות נתונה לשיקול דעתו של מנהל רשות העתיקות. על פי התקנות, מנהל רשות העתיקות רשאי לחייב יזמים לבצע מגוון פעולות לשם תיעוד עתיקות המצויות בשטח המיועד לפיתוח ושימורן. פעולות אלו כוללות בין השאר חפירת הצלה ארכאולוגית ואף חיוב היזם לשמר את העתיקות שנמצאו במהלך עבודות הפיתוח. החפירות ימומנו על ידי יזם הפיתוח. על פי נתונים שפרסמה רשות העתיקות, כשני שלישים מתקציבה בשנים 2018–2019 מימנו יזמים פרטיים על ידי חפירות הצלה.[2]
תיקון 31 לחוק התכנון והבנייה
חוק העתיקות אינו מספק הגנה לאתרים שנבנו לאחר שנת 1700 (להלן: מבנים היסטוריים). כפועל יוצא, מאז הקמת המדינה אתרים רבים שיש להם חשיבות היסטורית וסמלית ונבנו לאחר שנה זו נהרסו לצורכי פיתוח. בין השאר, יש לציין כפרים פלסטיניים רבים שתושביהם ברחו או גורשו מהם בשנת 1948, וכן אתרים שיש להם ערך סמלי בתולדות התנועה הציונית – אחד מהם הוא הגימנסיה העברית הרצליה. מבנה זה נבנה בקצה רחוב הרצל בתל אביב ובמשך שנים רבות היה המבנה הבולט ביותר בעיר וסמל לבנייה של בית לאומי חדש לעם היהודי בישראל. בשנת 1959, למרות מחאה ציבורית גדולה, נהרס המבנה על מנת לאפשר את המשך התפתחותה של העיר.[3]
בעקבות ביקורת גוברת כנגד מצב עניינים זה, בשנת 1991 חוקקה הכנסת את תיקון 31 לחוק התכנון והבנייה, ובו נקבע כי הרשות המקומית אחראית לשימור האתרים ההיסטוריים שבתחומה. כל רשות מקומית נדרשת ליצור רשימה של מבנים המיועדים לשימור ולמצוא את התקציבים הדרושים לשימורם. החלטה זו מפריטה את תהליך השימור של מבנים היסטוריים, משום שכל רשות מקומית יכולה לקבוע לעצמה קריטריונים אילו אתרים ראויים לשימור.[4]
קשיים בשני החוקים
חוק העתיקות (1978) ותיקון 31 לחוק התכנון והבנייה (1991) מעוררים קשיים במערכת השימור של מבנים עתיקים, ובייחוד אתרים היסטוריים (שנבנו לאחר שנת 1700). ראשית, בשל העובדה שהמימון לשימור אתרים היסטוריים הוא באחריות הרשות המקומית, רשויות שמשאביהן מוגבלים אינן יכולות לממן את עבודות השימור. במקרים רבים הרשויות יעדיפו להשקיע את תקציביהן בנושאים הקשורים בהתנהלות היום-יומית של תושביהן, לדוגמה שיפור תשתיות וחינוך. כפועל יוצא, אתרי מורשת, ובעיקר אתרי מורשת שאינם מזוהים עם מרבית האוכלוסייה ביישוב, כלומר של קבוצות מיעוט, זוכים לתקצוב נמוך ונותרים מוזנחים.[5]
ההבדל בתהליך השימור בין אתרים ארכאולוגיים לאתרים היסטוריים הוא בין השאר במידת יכולתו של הציבור להשפיע על ההחלטות. כפי שהובהר מעלה, רשות העתיקות היא המחליטה הבלעדית באילו מקרים לקדם שימור של אתרים ארכאולוגיים ובאילו מקרים לאשר את הריסתם. לעומת זאת, השמירה על אתרים היסטוריים כפופה לחוק התכנון והבנייה. בהתאם לסעיף 3 בתיקון 31 לחוק, "דין תוכנית לשימור אתרים, כדין תוכנית מתאר מקומית" – כלומר תוכנית שימור של אתר היסטורי כרוכה אפוא באישורה בוועדות תכנון והיא פתוחה לעיון הציבור ולהתנגדויות.[6]
הבדלים גדולים בין אתרי עתיקות לאתרים היסטוריים קיימים גם בהליך הסדרת ההגנה עליהם: בהתאם לחוק העתיקות, כל מבנה שנבנה לפני שנת 1700 זכאי להגנה מפני פעולות פיתוח בלא קשר לערכים ההיסטוריים הגלומים בו; לעומת זאת, על מנת למנוע פגיעה במבנים היסטוריים (שנבנו לאחר שנת 1700), על הרשות המקומית להכריז שהוא מבנה לשימור. הבחנה זו מספקת בידי כל רשות מקומית את הכוח להרוס מבנים ואתרים שהערכים ההיסטוריים שהיא מייחסת להם אינם עולים בקנה אחד עם האופן שבו היא תופסת את מורשת המרחב.[7] באופן זה שני החוקים יוצרים היררכייה בחשיבות ההיסטורית והסמלית בין שכבות שונות באותו האתר. לדוגמה, בגן הלאומי ציפורי חפירות ארכאולוגיות התמקדו בחשיפת העיר שהתקיימה באזור בתקופה הרומית הקדומה והמאוחרת – שבהן הייתה העיר אחד המרכזים החשובים של האוכלוסייה היהודית בגליל – והתעלמו לחלוטין משרידי היישוב הפלסטיני במקום עד שנת 1948, שמוגדרים שכבה היסטורית הכפופה לחוק התכנון והבנייה.[8]
שני החוקים המפורטים לעיל מונעים מדיניות שימור אחידה בישראל. כפועל יוצא, ארגונים רבים, בהם גם ארגונים לא ממשלתיים, המקדמים שימור של אתרי מורשת מבקשים לקדם אינטרסים אידיאולוגיים צרים. להלן נציג את הגופים העיקריים הפועלים בישראל לקידום השימור של אתרי מורשת.
גופים הפועלים מטעם חוק העתיקות ותיקון 31 לחוק התכנון והבנייה
רשות הטבע והגנים
תפקידה של רשות הטבע והגנים הוא הסדרה וניהול של גנים לאומיים ושמורות טבע בישראל, שהם כ-25% משטחי הארץ. רשות הטבע והגנים היא תוצר של איחוד בין שתי רשויות קודמות – רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים – בעקבות חקיקת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תשנ"ח-1998).[9] על פי החוק היא כפופה למשרד להגנת הסביבה. בשנת 2018 תקציבה היה כ-320 מיליון ש"ח.[10]
על פי סעיף 24(א) בחוק, "משהוכרז שטח כגן לאומי או כשמורת טבע תהיה ההכרזה עדיפה על פני כל ייעוד אחר של אותו שטח". כלומר, למעט זכויות קניין שהיו קיימות בשטח לפני שהוכרז גן לאומי, כל פעולה בשטחו של גן לאומי או שמורת טבע תלויה באישור של רשות הטבע והגנים. אישורה נדרש גם בהחלטה על שימור של אתרי מורשת – ארכאולוגיים או היסטוריים – ופתיחתם והנגשתם לקהל הרחב. כפועל יוצא, רשות הטבע והגנים היא אחד מגופי התכנון החשובים בישראל, בייחוד משום שרבים מהשטחים הפתוחים בישראל נמצאים בשליטתה.
עם זאת רשות הטבע והגנים אינה בעלת הקרקע בשטחים המוכרזים גנים לאומיים ושמורות טבע, אלא היא משתפת פעולה עם בעלי הקרקע כדי לאפשר את תפעול הגנים והשמורות. במרבית המקרים רשות הטבע והגנים פועלת מול רשות מקרקעי ישראל, שהיא הבעלים של מרבית הקרקעות בישראל. ישנם מקרים שבהם רשות הטבע והגנים פועלת מול גופים לא ממשלתיים, לדוגמה החברה לפיתוח קיסריה בגן הלאומי קיסריה והכנסייה הפרנציסקנית בגן הלאומי הר תבור.
רשות העתיקות
רשות העתיקות כפופה למשרד התרבות והספורט. בשנת 2018 תקציבה היה 318 מיליון ש"ח, מתוכם רק 59 מיליון ש"ח הגיעו ממשרד התרבות והספורט. בשנת 2019 קיבלה רשות העתיקות ממשרד התרבות והספורט 71 מיליון ש"ח מתוך תקציב כולל של 426 מיליון ש"ח.[11] שאר תקציבה ממומן על ידי יזמים פרטיים המבקשים לבצע עבודות פיתוח באזורים המוגדרים אתר ארכאולוגי מוכרז, ורשות העתיקות מפקחת שהם לא יהרסו אתרי עתיקות. מצב זה עלול ליצור תלות של רשות העתיקות ביזמים ולפגוע ביכולתה להחליט החלטות ענייניות.
מִנהל השימור ברשות העתיקות הוקם בשנת 2009 (על בסיס תחום השימור שהוקם כחלק מרשות העתיקות בשנת 1988). תפקידו להתוות את מדיניות השימור של מורשת התרבות הבנויה והלא-בנויה של ישראל, ובאחריותו לוודא כי שרידים המייצגים את כלל התרבויות שהתקיימו בישראל יזכו לשימור ויוצגו לקהל הרחב.[12] לצורך מסמך זה בחנו את האתרים שמִנהל השימור מפרסם שהיו בהם עבודות. מצאנו 98 אתרים, אך כל העבודות בהם התבצעו בשנים 2001–2016, ואין כל מידע על פעולות שימור שמִנהל השימור קידם בשנים האחרונות. מתוך 98 אתרים, 27 משקפים מורשת יהודית, 24 הם אתרים המשקפים מורשת לא יהודית (17 אתרים נוצריים ו-7 אתרים מוסלמיים). כל 47 האתרים האחרים הם אתרי מורשת כללית הכוללים אתרים ארכאולוגיים רב-שכבתיים שמוצגים בהם שרידים מתקופות שונות (גרף 1).[13] נתונים אלו מלמדים כי במהלך השנים האלה מִנהל השימור פעל ברוח החוק. אף שאין מידע עדכני על פעילותו, יש לשער כי מגמות אלו נמשכו גם בשנים האחרונות.
משרד ירושלים ומורשת
מאז הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר כיהנו שרים שתפקידם היה פיקוח על ענייניה של ירושלים. עד שנת 2015 שרים אלו היו כפופים למשרד ראש הממשלה, וסמכויותיהם ותקציביהם היו מוגבלים. בשנת 2015, לאחר כינונה של הממשלה ה-34 בראשותו של בנימין נתניהו, הוחלט ליצור משרד עצמאי ששמו משרד ירושלים ומורשת. מאז תקציבו עולה בהתמדה.[14] בשנת 2019 תקציבו הכולל של המשרד היה כ-144 מיליון ש"ח.[15] למשרד שני אגפים האחראיים על שני התחומים המרכזיים שהמשרד אמון עליהם: אגף ירושלים, האחראי על פיתוח העיר בתחומי התיירות, הכלכלה, ההייטק והתרבות תוך כדי צמצום פערים בין השכונות בעיר; אגף מורשת, שתפקידו הוא טיפול בנכסי מורשת לאומיים על ידי חשיפתם לקהל הרחב, שימורם, שחזורם ופיתוחם מצפון הארץ ועד לדרומה.[16] בשנת 2019 התקציב של אגף ירושלים היה 65 מיליון ש"ח, והתקציב של אגף מורשת 79 מיליון ש"ח. אגפי המשרד מקבלים תקציבים נוספים עבור פרויקטים שהם אחראיים עליהם.[17]
לאגף מורשת יש נוהל עבודה ברור ומסודר בבחירת אתרי המורשת שייכללו בתוכנית העבודה שלו: בשלב הראשון האגף מפרסם בעיתונות קול קורא לגופים אשר בבעלותם, בניהולם או באחזקתם אתרים הראויים להיחשב נכסי מורשת לאומית ואשר נדרשים לשדרוג, פיתוח והעצמה. חשוב להדגיש כי הגשת הצעה לפיתוח של אתר מורשת במסגרת קול קורא זה היא תנאי סף לקבלת תקציב מהמשרד. הקול הקורא יוצא אחת לחמש שנים. את ההצעות בוחנים בוועדות מומחים וכן בוועדת היגוי בין-משרדית שמורכבת מנציגים של משרדי ממשלה.[18]
בהתאם לתנאי המכרז, רק גופים שיש להם אחריות ישירה על אתר מסוים, כלומר עיריות מקומיות או גופים כמו קרן קיימת לישראל ורשות הטבע והגנים, יכולים להציע אתרים לתוכנית. מאחר שמרבית האתרים הללו מנוהלים על ידי רשויות ממשלתיות, מדיניות זו עשויה להפלות קבוצות מיעוט בלתי מיוצגות בחברה, ובראשן החברה הערבית. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של רן ישי, מנכ"ל המשרד בשנים 2016–2019, שבהם הסביר כי הקול הקורא הקודם שהוציא המשרד, המכונה תוכנית מורשת א', יועד לפיתוח של אתרי מורשת יהודיים בלבד.[19] ראוי לציין גם כי לאורך השנים שניים מתוך שלושת המנכ"לים של המשרד היו מזוהים עם עמותות ימין. המנכ"ל הראשון של המשרד, דביר כהנא, עבד עד לפני שנים אחדות בעמותת אלע"ד. על פי עדותם של בכירים שעסקו בפיתוח העיר ירושלים, במהלך שנות כהונתו הוא קידם מיזמים ששירתו את עמותת אלע"ד יותר מאשר את העיר ירושלים.[20] גם מרדכי בניטה, אשר כיהן כמנכ"ל המשרד בשנים 2019–2020, היה בעבר מנכ"ל ישיבת עטרת כהנים (עטרת ירושלים) – ישיבה הממוקמת ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והיא חלק מפעילותה של עמותת עטרת כהנים, הפועלת לייהוד העיר העתיקה ושכונת סילואן.[21]
תוכנית ציוני דרך
אחד ממיזמי הדגל של המשרד לירושלים ומורשת מאז הקמתו הוא תוכנית ציוני דרך. ראשיתה בשנת 2010, עוד לפני הקמת המשרד.[22] התוכנית הוקמה בעקבות ביקורת גוברת בחברה הישראלית כנגד ההזנחה של אתרי מורשת לאומית בישראל ופעלה מטעם משרד ראש הממשלה. עם הקמת משרד ירושלים ומורשת הוחלט להעביר את ניהולה למשרד זה.[23] עם זאת, לפחות עד שנת 2019 תקציב התוכנית ניתן ממשרד ראש הממשלה, וכך משרד ראש הממשלה שומר על מעורבות גדולה בתהליך קבלת ההחלטות של התוכנית.[24] מטרת התוכנית לפעול:
לחשיפה, לשימור, לשחזור, לחידוש ולפיתוח נכסי מורשת לאומית מוחשיים ובלתי מוחשיים; לאצירת תכנים בעלי חשיבות היסטורית לאומית והנגשתם לציבור, לרבות באמצעות המרתם לפורמט דיגיטלי; לשמירת המגוון הביולוגי, החי והצומח של ארץ ישראל; לעידוד מעורבות גופים ורשויות העוסקים בנכסי המורשת; להכשרת אנשי מקצוע בתחומי העצמת מורשת; להטמעת תכני מורשת לאומית במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה וכן בקרב חיילי ומפקדי צבא ההגנה לישראל; וכן פעולות נוספות הנדרשות להעצמת תכני המורשת הלאומית בשיח הציבורי במדינת ישראל.[25]
ביקורות רבות הוטחו בתוכנית מראשיתה. אחת הביקורות העיקריות הייתה שלמרות רצונה המוצהר לאחד את העם באמצעות פיתוח של אתרי מורשת משותפים, האתרים היחידים שזכו לתמיכתה היו אתרים אשר חיזקו את המורשת הציונית והתעלמו מאתרים אשר ייצגו קבוצות זהוּת אחרות בחברה, לדוגמה הקהילה החרדית ואזרחים ערבים ישראלים.[26] בהקשר זה חשוב להדגיש כי אומנם למדינה יש זכות לקדם תוכניות שתכליתן השימור של אתרי מורשת של מגזר אחד בחברה, אך אם אין תוכניות מקבילות לקידום ושימור של אתרי מורשת של מגזרים אחרים יש בכך טעם לפגם.
בחינה של האתרים הכלולים בתוכנית מאששת את הביקורת. ברשימה הראשונית הופיעו 150 אתרים. האתרים חולקו לקבוצות: אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים; אתרים המחזקים את המורשת הבנויה של הארץ; מוזאונים, ארכיונים, אוספים ואנדרטאות; מורשת בלתי גשמית. לצורך מסמך זה בחנו איזו מורשת מייצגת קבוצה של 100 אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים: 81 משקפים מורשת יהודית בלעדית – בתי כנסת עתיקים (למשל ברעם, אום אל-קנאטיר ועוד), אתרים ארכאולוגיים הנתפסים כמשקפים את המורשת היהודית של הארץ באופן בלעדי (למשל בית שערים ומצדה), אתרים היסטוריים המשקפים את התפתחות היישוב הציוני בארץ וכן אתרים שהתרחשו בהם אירועים חשובים בתולדות המפעל הציוני (בתי ראשונים ביישובים, היכל העצמאות, מצודת כ"ח); רק 21 אתרים ברשימה משקפים מורשת שאפשר לקשור למגזר היהודי וגם למגזר הלא יהודי בישראל. חמישה אתרים נמצאו מעבר לקו הירוק, ואתר אחד נוסף היה אתר טבע (מערת התאומים בשפלת יהודה) (גרף 2). אף אתר אינו משקף מורשת לא יהודית באופן בלעדי.[27]
לכאורה 23 האתרים המשקפים מורשת כללית של הארץ הם ייצוג נכבד של המורשת הלא יהודית בישראל. ואולם 12 מתוכם הם אתרים ארכאולוגיים כמו קיסריה, מגידו, בית שאן וערד. אלה מלמדים על התרבויות והעמים הרבים שיישבו את הארץ לאורך הדורות. 11 אתרים משקפים תהליכי מודרניזציה שהתרחשו בישראל בעת המודרנית, בהם רכבת העמק ותחנת הרכבת בירושלים. ואולם, סלילת הרכבת אינה משקפת התפתחות של אחד המיעוטים, לדוגמה היישוב הפלסטיני בארץ בתקופה זו, אלא תהליכים רחבים יותר במרחב אשר השפיעו על כלל האוכלוסיות שחיו בו. על כן הרשימה מלמדת על חוסר שוויון מובנה בפעולתה של תוכנית ציוני דרך כבר בראשית ימיה.
בחינה של רשימת האתרים אשר קיבלו תקציב לפיתוחם בתוכנית זו מחזקת את הביקורת. אתרים אלו מסודרים ברשימה לפי סדר כרונולוגי של התקופות המיוצגות בהם, אך השמות של התקופות ברשימה אינם השמות המדעיים המקובלים במחקר הארכאולוגי וההיסטורי, אלא הם מדגישים את הקשר היהודי לארץ. לדוגמה, תקופת הברונזה והברזל, פרק זמן הנפרס על יותר מ-3,000 שנה, מכונה תקופת המקרא. שם זה נבחר משום שבמחקר נהוג לטעון כי בתקופת הברזל התקיימו ממלכת ישראל ויהודה. מינוח זה מתעלם מהתמורות הגדולות שהתרחשו במרחב בתקופות אלו שאינן קשורות להתפתחות שתי הממלכות וכן מהתמורות בתקופה זו החורגות מתקופת התקיימותן של שתי הממלכות. באופן דומה, התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית הקדומה והמאוחרת מאוגדות יחד תחת הכותרת תקופת המשנה, התלמוד וימי הביניים – וגם היא אינה מבטאת את תפקידם החשוב של השליטים הביזנטיים והמוסלמים בהתפתחות הארץ.[28]
לא מפתיע שגם פירוט האתרים המופיעים בכל אחת מהתקופות מתמקד באופן בלעדי בתקופות קיום שאפשר ללמוד מהן על נוכחות היהודים בארץ לאורך הדורות. חשוב להדגיש שבדברים אלו אין טענה שהנוכחות היהודית בארץ ישראל חסרת חשיבות או שיש להתעלם ממנה, אלא שבתוכניות ראוי למצוא דרכים לעורר תשומת לב גם לקבוצות לא יהודיות במרחב והכרה בהן.
המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
המועצה לשימור היא עמותה פרטית למחצה שהוקמה בשנת 1984 בשם "המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות" בחסות החברה להגנת הטבע. בשנים הראשונות לקיומה התרכזה פעילותה בקידום חקיקה שנועדה להבטיח את ההגנה והשימור של אתרים שאינם מוגדרים אתרים ארכאולוגיים על פי חוק העתיקות. כאמור, מאבק זה נשא פרי בשנת 1991 עם חקיקת התיקון ה-31 לחוק התכנון והבנייה. לאחר חקיקת התיקון החלה המועצה לשימור להתמקד בקידום המודעות לחשיבות השימור של אתרים היסטוריים (שנבנו לאחר שנת 1700). בשנת 2008 שינתה העמותה את שמה למועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, והקשר בינה ובין החברה להגנת הטבע נותק.[29]
למועצה לשימור אין כל סמכות סטטוטורית, ואף על פי כן היא אחד הגופים האחראיים על שימור אתרים היסטוריים – היא יוזמת ומקדמת פעולות שימור של מבנים ואתרים ברחבי הארץ וגם מובילה מאבקים כנגד פעולות פיתוח שלתפיסתה מסכנות מבנים היסטוריים. במצב זה שאין גוף ממשלתי המעוגן בחוק שימור ברור, המדינה יכולה לקדם עבודות שימור על ידי העברת תקציבים למועצה לשימור ולשלוט באתרים, בתכנים ובאופי השימור, אך יכולתה של המועצה לבקר את מדיניות הממשלה מוגבלת מאוד בגלל התלות הכלכלית והיעדר מנגנון חוקי המסדיר את עבודתה. למשל, בשנת 2018 מתוך תקציב כולל של 65 מיליון ש"ח, כ-20 מיליון ש"ח מימנה המדינה.[30]
המועצה לשימור מחולקת לשבעה מחוזות: שישה מהם אחראיים על השימור לפי חלוקה לאזורים גאוגרפיים, והשביעי מוגדר מחוז מיעוטים. מחוז המיעוטים הוקם בשנת 2008 במטרה לקדם את השימור של אתרי מורשת של קבוצות מיעוט במדינה.[31] סקירה של תקציבי המחוזות בשנים 2011–2016 מלמדת כי אף שמאז 2013 חלה עלייה מסוימת בתקציב של מחוז המיעוטים, התקציב שלו הוא מהקטנים ביותר מכלל המחוזות (גרף 3).[32] באופן דומה, מאז 2008, לאחר שהוקם מחוז המיעוטים, גדל הפער בין מספר אתרי המורשת היהודיים שנבחרו לעבור שימור לבין אתרי מורשת לא יהודיים שנבחרו לעבור שימור (גרף 4).[33]
זאת ועוד, באתר האינטרנט של המועצה לשימור מופיעים 166 אתרים. עיון בהם מתברר כי הפיתוח של 148 מהם הדגיש היבטים של מורשת יהודית, ואילו פיתוח של 13 בלבד הדגיש היבטים של מורשת לא יהודית. כמו כן, 4 אתרים היו אתרים ניטראליים, אשר אינם מייצגים מורשת יהודית או ערבית ואתר אחד נמצא מעבר לקו הירוק (גרף 5).[34]
משרד התיירות
משרד התיירות אחראי על גיבוש מדיניות כלכלית לשם ניהול מיטבי של ענף התיירות בישראל. בהקשר זה חשוב לציין שהמשרד עוסק לא רק בפיתוח של אתרי מורשת אלא גם בפיתוח של כלל אתרי התיירות – בהם אתרים הכוללים פעילות ימית, חיי לילה, אטרקציות ועוד.
אחת הדרכים שבהן משרד התיירות מפתח אתרי תיירות בישראל היא יצירת מנגנון של ערי ליבה תיירותיות: ירושלים, אילת, מצפה רמון, עכו, נצרת, טבריה וכל קו החוף במרחק 300 מטר מקו המים, מלבד רצועת החוף של הרצליה, תל אביב–יפו ובת ים. על פי חוזר מנכ"ל משרד התיירות משנת 2019, 70% מכלל תקציב הפיתוח של תשתיות תיירות העומד לרשות המשרד מיועדים לערים אלו. ערים אלו זכאיות להגיש בקשות רבות יותר לתמיכה של משרד התיירות בפיתוח תשתיות תיירות: ערי הליבה (מלבד ערי קו החוף) יכולות להגיש עד 8 בקשות בשנה; רשויות בקו החוף יכולות להגיש עד 3 בקשות בשנה, אך לא יאושרו להן יותר מ-2 בשנה; יתר הרשויות רשאיות להגיש בקשה להשתתפות של משרד התיירות ב-2 פרויקטים בשנה, אך משרד התיירות לא יתמוך ביותר מפרויקט אחד בכל שנה.[35]
הרשימה של ערי הליבה התיירותיות כוללת מוקדי תיירות רבים המתבססים על פיתוח אתרים המשמרים סוגים רחבים של מורשת. על מנת לבחון באיזו מידה חלוקה היררכית זו אכן מאפשרת שימור של אתרי מורשת של קבוצות זהוּת מגוונות ניתחנו את אופן פעולתה של החברה הממשלתית לתיירות, המשמשת זרוע הביצוע של משרד התיירות.
על פי אתר האינטרנט של החברה הממשלתית לתיירות, נכון לספטמבר 2020 היא מעורבת בפיתוח של 115 אתרים (גרף 6).[36] 10 מהם נמצאים מעבר לקו הירוק. מכיוון שמסמך זה מתרכז בשימור של אתרי מורשת בתוך הקו הירוק, לא נרחיב עליהם כאן. מתוך 105 האתרים הנותרים 10 משמרים מורשת יהודית. 32 אתרים משמרים מורשת לא יהודית. 9 אתרים הם אתרים ארכאולוגיים. בכמה מהם ההתמקדות בשכבות הקדומות שלהם מאפשרת התעלמות מהשרידים של כפרים פלסטיניים שהתקיימו בהם עד 1948. 54 אתרים נוספים הם אתרים שכל התכלית לפיתוח שלהם היה הפיתוח של תשתית התיירות שלהם. באתרים אלה, הכוללים את ההקמה של טיילות ומצפורים וכן את הפיתוח של ערים עתיקות שונות כמו יפו, טבריה ועכו, לא התמקדו במורשת של מרחבים אלה אלא בהפיכתם לאטרקציות מושכות קהל.
בחינה של מערכת החוקים המסדירה את הליכי השימור בישראל מלמדת כי קיים ניסיון לחלוקה שוויונית של המשאבים המושקעים בפיתוח אתרי מורשת בין קבוצות זהוּת בחברה. ואולם מרבית הארגונים הפועלים מתוקף חוקים אלו אינם מקדמים חלוקה שוויונית. אחת הסיבות העיקריות לכך היא ההיררכייה שחוק העתיקות ותיקון 31 לחוק התכנון והבנייה יוצרים בין אתרים ארכאולוגיים לאתרים היסטוריים. חוקים אלו אינם מאפשרים ליצור שוויון בין ההשקעה הכספית בפיתוח של אתרי מורשת יהודיים ולא יהודיים, ובחינת המיזמים שגופים כמו המועצה לשימור ציוני דרך השקיעו בהם כסף מלמדת זאת בבירור. זאת ועוד, נוסף לתוכניות אלו, המתפרסות על כל חלקי הארץ, קיימות תוכניות פיתוח נקודתיות המדגישות את המורשת של אתר או מרחב ספציפי. ואולם גם מיזמים אלו נועדו לפתח מורשת יהודית בלבד. לדוגמה, בין טבריה לבין הגן הלאומי בית שערים הוקם בשנים האחרונות מסלול הליכה בשם שביל הסנהדרין. שביל זה פותח על ידי רשות העתיקות ואפשר פיתוח והנגשה של אתרים המלמדים על נוכחות יהודים בגליל בתקופה הביזנטית, אך בפיתוחו אין ביטוי לעדויות על ההשפעה של תרבויות אחרות על התפתחות האזור.[37] אף שכלל התוכניות הללו חשובות, הן מדגישות את המחסור החריף בתוכניות לפיתוח אתרי מורשת לא יהודיים. בעיה זו בולטת עוד יותר לנוכח הניתוח של תהליכי הפיתוח של שלוש ערים היסטוריות: רמלה, באר שבע ויפו.
חלק שני: מקרי מבחן
רמלה
רקע היסטורי
רמלה הוקמה בראשית תקופת האסלאם בארץ ישראל, במאה ה-8 לסה"ן כחלק מניסיונה של השושלת האומאית לבסס את שליטתה באזור. הקמתה שימשה את שליטי הח'ליפות האומאית כדי לקדם שתי מטרות: מצד אחד הם ניסו לייצר המשכיות במערכות המנהליות של המרחב – לדוגמה, שמה של פרובינקייה פלסטינה, שבה הוקמה העיר רמלה, שונה לשם ג'ונד פלסטין.[38] מצד אחר, לאחר התבססותם של השליטים האומאים הם ביקשו לבדל את עצמם מקודמיהם, בעיקר השליטים הביזנטיים, ולבסס מורשת עצמאית משלהם במרחב – רמלה הוקמה על החולות צמוד לבירת המחוז הקודמת, לוד, במטרה מוצהרת להחליף אותה, ובהוראת השלטונות הועברו אל רמלה מרבית התעשיות שעד אותה תקופה היו בלוד וגם חלק גדול מאוכלוסיית העיר. לצליינים שצעדו אז מיפו לירושלים ועצרו לנוח ברמלה לא היה צורך לעצור גם בלוד הסמוכה.
בתוך שנים מועטות הייתה רמלה לעיר המרכזית של המרחב. שיא תפארתה היה במאה ה-10–11 לסה"ן, אז היא התפרסה על פני כ-4 קמ"ר. ההיסטוריון בן המאה ה-10 אל-מוקדסי תיאר אותה כאחת הערים המפוארות ביותר בעולם באותה תקופה. לאורך שנות קיומה של העיר נבנו בה מפעלי בנייה מהמרשימים הקיימים בישראל: אמת מים הובילה מים לעיר ממעיינות המים ליד תל גזר, הנמצאים כ-10 ק"מ מרמלה,[39] ואת המים אגרו בתוך מערכת בריכות הפזורה בכל רחבי העיר; המסגד הלבן בעיר ככל הנראה נבנה עם הקמתה ושימש כמסגד הגדול של העיר.[40]
שתי רעידות אדמה, בשנת 1038 ובשנת 1068, פגעו פגיעה קשה בעיר, וממנה היא לא הצליחה להתאושש. אומנם העיר נבנתה מחדש לאחר רעידות האדמה הללו, אך בממדים קטנים הרבה יותר, ומרכזה עבר כקילומטר מזרחה – מאזור המסגד הלבן לאזור העיר העתיקה של רמלה כיום.[41] עם זאת, העיר המשיכה לשמש מוקד עירוני במרחב, ולאורך השנים נבנו בה כנסיות ומסגדים. לכל אורך קיומה הייתה רמלה עיר רב-תרבותית שחיו בה קהילות גדולות של מוסלמים, נוצרים, יהודים, קראים ושומרונים.
תוכניות פיתוח בעיר
רמלה כעיר רב תרבותית המשיכה להתקיים ברציפות אל תוך המאה ה-20. בשנת 1948 היא נכבשה על ידי כוחות צה"ל במבצע דני. מתוך 17,000 תושבי העיר נותרו רק כ-400, והם רוכזו בשכונה אחת בעיר שנודעה בשם "גטו רמלה".[42] במקום התושבים הישנים שוכנו ברמלה תושבים חדשים שהגיעו לישראל בגלי ההגירה הגדולים לאחר הקמתה. לאורך השנים לא הושקעו תקציבים משמעותיים בפיתוח העיר והיא הייתה לעיר ענייה בתחתית המדדים הסוציו-אקונומיים בישראל. על פי המדד הסוציו-אקונומי שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת, בשנת 2019 שויכה רמלה לאשכול 4 מתוך 10.[43] בשנת 2018 חיו ברמלה כ-75,000 תושבים. 57,000 מתוכם יהודים ו-18,000 ערבים.[44]
אף שבעיר קיימים מבנים מונומנטליים שחשיבותם ההיסטורית להבנת התפתחות המרחב תחת השלטון האסלאמי רבה, העירייה כמעט שלא השקיעה כספים בפיתוח שלהם. למעשה, עד הקמתה של רשות העתיקות בשנת 1990 התקיימו בעיר רק 5 חפירות ארכאולוגיות. רק לאחר הקמתה של רשות העתיקות והגברת האכיפה על פעולות בנייה באתרי עתיקות מוכרזים החלו להתגלות פרטים נוספים על עברה של העיר, אולם עד היום טרם התקיימה בעיר חפירת מחקר נרחבת.
גם הפיתוח התיירותי בעיר לוקה בחסר, ולא קיימת כל תוכנית כוללנית לפיתוח התיירות בעיר. בשנת 2016 שר התיירות דאז יריב לוין הבטיח להשקיע כספים בפיתוח ושדרוג של אתרי התיירות המרכזיים בעיר. בעקבות זאת הושקעו כספים בפיתוח אתרים נקודתיים, בהם בריכת הקשתות. ההתמקדות באתרים מסוימים בלא תוכנית כוללת מונעת מהעירייה בחינה מדוקדקת של אתרי המורשת המרכזיים של העיר והכנת תוכניות כדי לשלב אתרים בתהליכי פיתוח רחבים יותר. כפועל יוצא, אתרים רבים המשקפים את המורשת המוסלמית והפלסטינית של העיר מוזנחים ואף נמחקים. לדוגמה חמאם רדואן שבמרכז העיר העתיקה של רמלה: זהו מבנה מרשים המתוארך לתקופה העות'מאנית. היום חדר המבוא שלו חשוף ומגודר, אך שאר חלליו קבורים מתחת לחניון של אולם אירועים סמוך. בשל מיקומו המרכזי הוחלט לאפשר את השימור והפיתוח של האתר, אולם בסופו של דבר החלטה זו לא יצאה אל הפועל.[45] גם בשטח המגודר הפתוח של החמאם העוברים והשבים משליכים פסולת וקבלני בניין באזור מרוקנים אליו פסולת בניין באופן בלתי חוקי.
חמאם רדואן ברמלה
גם הרובע הארמני בעיר סובל מהזנחה. על פי עדויות היסטוריות, מאז התקופה הצלבנית חיה ברמלה קהילה ארמנית ברובע משלה. בשנת 2001 החליטה העירייה להרוס חלקים גדולים של הרובע על מנת להקים חניון לבאי השוק שבקרבת מקום.[46] כיום מבקרים חדי עין המגיעים לאזור יכולים להבחין בשרידי המבנים המפוארים במקום, אך בלא כל שימור גם הם נהפכים לעיי חורבות. נדמה כי בלי להפחית בחשיבות המובנת במציאת מקומות חנייה למבקרים המגיעים לשוק של רמלה, אילו הייתה תוכנית סדורה וכוללת לפיתוח העיר ולשימור אתרי המורשת שלה, לכל הפחות היו נבחנות חלופות אחרות.
שרידי הרובע הארמני של רמלה
העיר העתיקה באר שבע
רקע היסטורי
העיר באר שבע נמצאת בנגב הצפוני. על פי חפירות ארכאולוגיות, ההתיישבות הראשונה באזור הייתה בתקופה הכלקוליתית (6000–4000 לפסה"ן) לאורך התוואי של נחל באר שבע. מאז הייתה התיישבות לא רציפה באזור, בהתאם לשינויי אקלים ולשינויים בגידול הדמוגרפי הכללי במרחב. לדוגמה, במהלך התקופה הרומית הוקם באזור מחנה רומי והוא היה גרעין של עיר. העיר התקיימה עד לתקופה האסלאמית הקדומה.[47]
בתקופה המוסלמית המאוחרת ובתקופה העות'מאנית מרבית האוכלוסייה באזור באר שבע והנגב הייתה בדואית נוודית, ובבאר שבע לא הייתה עיר. רק בסוף המאה ה-19, בעקבות פתיחת תעלת סואץ, התעורר עניין מחודש בבאר שבע. באותה העת הוקמה בבאר שבע עיר מחוז. זוהי העיר היחידה שהוקמה מהיסוד על ידי השלטונות העות'מאניים בארץ ישראל במהלך תקופת שלטונם. העיר הייתה מתוכננת בקפידה, ונסללה בה מערכת כבישים המסודרים בדגם של שתי וערב. לאורך הכבישים סומנו חלקות בגדלים קבועים. העיר התפתחה במהירות למרכז המנהלי של כל אזור הנגב והוקמו בה מבני שלטון ומוסדות חינוך ותרבות – בין השאר מבנה המשטרה, בית המושל והמסגד הגדול. במלחמת העולם הראשונה נסללה מסילת רכבת בין באר שבע לרמלה כדי להקל על מעבר של כוחות צבא.[48]
העיר המשיכה להתפתח גם לאחר שנכבשה על ידי הבריטים בשנת 1917 וגם לאחר שנכבשה על ידי מדינת ישראל בשנת 1948. במהלך השנים שכונות חדשות הוקמו סביב העיר העתיקה,[49] והיא המשיכה לשמש מרכז מסחרי של באר שבע עד שנת 1990 – אז הוקם הקניון הראשון בעיר. קהל הלקוחות ובעלי העסקים עזבו את העיר העתיקה והיא הוזנחה.
תוכניות פיתוח בבאר שבע
על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באר שבע משויכת לאשכול הסוציו-אקונומי 5.[50] נכון לשנת 2018 חיו בה 209,000 תושבים, מתוכם 203,500 יהודים וכ-5,500 ערבים.[51] מאז ראשית שנות ה-2000 יש תנופת פיתוח אדירה בבאר שבע – הכוללת בניית שכונות חדשות,[52] הרחבה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב שבשטחה[53] והקמת אזור חדש לתעשיית היי-טק וסייבר.[54] יש גם תוכניות להעביר את המרכז של חילות המודיעין לאזור באר שבע.[55] כל אלו אמורים לתרום להמשך התפתחותה של העיר ולשגשוגה בשנים הקרובות.
במסגרת תוכניות אלו עיריית באר שבע מקדמת גם פיתוח של מתחמי בילוי חדשים בעיר. העיר העתיקה נבחרה להיות אחד ממתחמי בילוי אלו. תוכניות הפיתוח של העיר העתיקה מכוונות לשמר את הדגם התכנוני של העיר שנבנתה בתקופה העות'מאנית ואת המבנים שנבנו בה בתקופה ההיא ולאפשר פיתוח מחודש של העיר העתיקה באמצעות הפיכתה למוקד לפעילויות פנאי אשר ימשוך תיירים ואת תושבי באר שבע והסביבה.[56] לצורך כך העירייה מקדמת בשיתוף משרדי ממשלה את השיקום והשימור של המבנים בעיר.[57] ואולם משרדים אלו וגופים אחרים, בהם המועצה לשימור, לא השתתפו בעיצוב מדיניות השימור והפיתוח של העיר העתיקה אלא התמקדו בתמיכה בפרויקטים נקודתיים.
בכל רחבי העיר העתיקה של באר שבע מפוזרים אתרים היסטוריים המשקפים את המורשת של באר שבע כעיר עות'מאנית וערבית בצד אתרים המשקפים את המורשת היהודית והציונית של העיר. באר שבע היא אחד מהמקרים יוצאי הדופן של שילוב בין שימור של מורשת לא יהודית ובין תהליכי פיתוח עירוני. דוגמה לכך היא הטיפול במתחם של המסגד הגדול של העיר ובית המושל, שבעבר שימשו כמרכז המנהלי של העיר. לאחר הקמת המדינה שימש המסגד כבית מעצר, ומשנת 1953 הוא היה למוזאון ארכאולוגי בשם מוזאון הנגב לאמנות. המוזאון נסגר בשנת 1992. בשנת 2002 הגיש מרכז עדאלה עם ארגוני זכויות אדם וקהילה אחרים בנגב עתירה בבג"ץ כנגד החלטתה של העירייה להקים במסגד הגדול של העיר מוזאון. בעתירה נטען כי אף שבבאר שבע חיים 10,000 תושבים מוסלמים אין בעיר אף מסגד אחד. הם ביקשו לאפשר את הכשרתו של המסגד לתפילה מחדש, אולם העירייה התנגדה משום שלטענתה פתיחת המסגד עלולה לעודד אלימות. בית המשפט קיבל את טענת העירייה, למרות דעת מיעוט של השופט סלים ג'ובראן, אך חייב את העירייה שהמוזאון שייפתח במסגד יהיה מוזאון לתולדות האסלאם. בשנת 2014, לאחר יותר מעשור של מאבקים משפטיים, נפתח במקום מוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח.[58]
מתבקש לאפשר לקהילה המוסלמית בבאר שבע להשתמש במסגד למטרות פולחן, אך זה לא התרחש. עם זה ראוי לציין כי עבודות השימור, שהיו חלק מהעבודות להסבת המסגד למוזאון, דאגו לשמר את מראה המבנה ואת העיטורים והכתובות בו אשר מעידים כי בעבר הוא אכן שימש כמסגד. כמו כן חוברת שניתנת לכל באי המוזאון מספקת הסברים מפורטים על תולדות המבנים. החוברת מוגשת בעברית, בערבית ובאנגלית.
המסגד הגדול בבאר שבע. כיום משמש כמוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח.
בשנה שבה נפתח המוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח במסגד הגדול לשעבר של באר שבע נפתח גם מוזאון הנגב לאמנות במבנה שבתקופה העות'מאנית היה בית המושל.[59] עבודות השימור במבנה לקראת פתיחת המוזאון ביקשו לשמר את התוכנית המקורית שלו. שלט שמוצב מחוץ למוזאון מסביר את חשיבותו ההיסטורית. עם זאת, תערוכות האומנות שהוצגו בו לאורך השנים מציגות כמעט אך ורק אומנים יהודים, ואין כל ניסיון לקדם תערוכות ופעילויות שיבטאו הכרה בעבר המורכב של המבנה ושל באר שבע בכללותה.[60]
שלט הסבר על בית המושל.
ממול למתחם המסגד ובית המושל יש כניסה לגן אלנבי. גן זה ניטע בשנת 1902 וזכה לארגון מחודש בשנת 1915 בהוראתו של ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה. זהו הגן הציבורי הראשון שנפתח בבאר שבע, ואחד הראשונים שהוקמו בארץ כולה. בשנת 1923, כשש שנים לאחר כיבוש באר שבע על ידי האימפריה הבריטית, הוצב על עמוד במרכז הגן פסל של הגנרל אלנבי, אשר פיקד על הכוחות הבריטיים שכבשו את ארץ ישראל. הפסל נהרס במהלך מהומות המרד הערבי הגדול בשנת 1936. במסגרת עבודות שיקום של הגן בשנת 2007 הציבה העירייה העתק של הפסל. היום מבקרים בגן יכולים להתרשם מיופיו ומהסברים מפורטים על תולדותיו.
שלט ההסבר על גן אלנבי. ניתן לראות בתמונה את תוכנית הגן.
יש לציין גם את השימור של תחנת הרכבת הטורקית של באר שבע, המשמשת כיום כבית קפה ומתחם להופעות. מחוץ לה הוצבה אנדרטה לזכר הלוחמים העות'מאנים שנהרגו בזמן שהגנו על העיר מהכוחות הבריטיים.
אנדרטה לזכר הלוחמים העות'מאניים שנהרגו בלחימה נגד הבריטים
חשוב לציין כי קיים ניסיון לקדם את השימור של המורשת היהודית והציונית של העיר: במרכז העיר העתיקה הוצב שלט בסמוך לחניון שבו התקיים קונצרט פתוח בניצוחו של המלחין היהודי האמריקאי לאונרד ברנשטיין לאחר כיבוש העיר. בקונצרט נכחו חיילים ישראלים רבים שהשתתפו זמן קצר לפני כן בלחימה.
בשנת 2013 הוקם מדרום לעיר העתיקה מרכז מבקרים. במהלך ההקמה חפירות ארכאולוגיות במקום חשפו באר שנחפרה בתקופה הצלבנית.[61] אף על פי כן הבאר מוצגת לציבור הרחב כבאר שנחפרה על ידי אברהם אבינו כ-2,500 שנה לפני כן, בתקופת הברונזה התיכונה. מרכז המבקרים, במימון התוכנית ציוני דרך, מבקש למתג את עצמו כמרכז שילדים יוכלו לערוך בו טקסי בר מצווה ולהתחבר אל שורשיהם היהודיים.
אם כן, העיר באר שבע בחרה דרך ייחודית לשמר את הממצאים שבתחומה ולהציגם באופן שמציג מורשות של שלל קבוצות וזהויות שנמצאו באזור בעבר ובהווה.
יפו
רקע היסטורי
יפו היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל. לחשיבותה יש סיבות אחדות. ראשית, המפרץ הטבעי לאורך חוף הים של העיר אִפשר להקים נמל מרכזי במקום; קרבתה של העיר לדרך הים, שחיברה בין מצרים לסוריה, הפכה את יפו למרכז כלכלי מרכזי במרחב; נמל יפו הוא הנמל הקרוב ביותר לירושלים, ובזכות קרבה זו העיר יפו הייתה לנקודת מעבר של מרבית הצליינים הנוצרים שביקשו לעלות לירושלים.[62]
לאורך ההיסטוריה ידע היישוב ביפו עליות וירידות. על פי העדויות הארכאולוגיות העיר הייתה מרכז פוליטי ומִנהלי בתקופת הברונזה המאוחרת (1500–1200 לפסה"ן), והאימפריה המצרית, אשר שלטה באותה תקופה בארץ כנען, הקימה במקום עיר מבוצרת. חפירות באזור המוכר היום בשם גן הפסגה חשפו חלקים מעיר זו.[63] על פי כתביו של ההיסטוריון הרומאי יוסף בן מתתיהו, בתקופה החשמונאית נכבשה העיר על ידי הממלכה החשמונאית ושימשה עיר הנמל המרכזית שלה, עד שנכבשה על ידי הרומאים.[64]
העיר הייתה מרכז עירוני עד כיבושה של ארץ ישראל בידי הכוחות המוסלמיים במאה ה-7, אך לאחר מכן ירדה קרנו של הנמל בעיר ובעקבות זאת של העיר כולה. העיר הוחרבה על ידי הסולטן הממלוכי בייברס כדי למנוע מהצלבנים להשתלט עליה שוב וליצור נקודת כניסה נוחה לכוחות צלבניים נוספים. במסע הכיבושים של נפולאון בשנת 1799 תוארה העיר ככפר דייגים קטן.[65]
במאה ה-19 החלה פריחה מחודשת של העיר. במהלך תקופה זו נמל יפו היה לנמל המרכזי במרחב, הוא שימש עוגן כלכלי של העיר, והעיר הייתה למרכז עירוני רב-תרבותי. עד סוף המאה ה-19 הייתה יפו למרכז הכלכלי והתרבותי החשוב במרחב,[66] והעיר התגאתה באוכלוסייה רב-תרבותית – מוסלמים, נוצרים ויהודים חיו בה בשיתוף פעולה וכבוד הדדי.[67] בעקבות זאת, במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה בעיר תנופת פיתוח גדולה: החומות שהקיפו את העיר העתיקה פורקו, ושכונות חדשות החלו להיבנות מסביב לה. שכונות אלו נבנו על פי דגמים תכנוניים מודרניסטיים אשר יובאו מאירופה. אחת מהשכונות הייתה אחוזת בית, היא הוקמה בשנת 1908 ולימים התפתחה לעיר תל אביב.[68]
במהרה הפכה תל אביב משכונה של יפו לעיר מתחרה. בזמן שתל אביב הייתה למרכז העירוני של התנועה הציונית, יפו שימשה מרכז עירוני של החברה הפלסטינית. על כן כיבוש יפו בשנת 1948 וסיפוחה בשנת 1951 הם מהסמלים לתבוסה הפלסטינית ולניצחונה של מדינת ישראל.
תוכניות פיתוח בעיר
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העיר תל אביב–יפו ממוקמת באשכול הסוציו-אקונומי 8; נכון לשנת 2018 חיו בעיר כ-451,000 תושבים – 431,000 מתוכם יהודים ו-20,000 ערבים.[69] מרבית תושביה הערבים חיים ביפו.
תל אביב–יפו היא אחת הערים המבוססות והעשירות בישראל, אולם יפו לא נהנתה מעושר זה ונחשבה בחברה הישראלית היהודית לשכונת עוני ופשע. בשנות ה-90 של המאה ה-20 מגמה זו השתנתה: עיריית תל אביב–יפו החלה לקדם תוכניות לפיתוח יפו כמרכז תיירות. הן כללו שימור של רבים מהמבנים שסימלו את הפיכתה של יפו למרכז עירוני של החברה הפלסטינית בראשית המאה ה-20. לדוגמה, תוכניות לשיקום של כיכר השעון, אשר נבנתה בסוף המאה ה-19 בכניסה לעיר ובה בית המושל (סראיה), תחנת משטרה ובית מעצר (קישלה), המסגד הגדול של העיר (מסגד מחמודיה) ומגדל השעון, שעל שמו קרויה הכיכר ונבנה לציון חצי יובל לשלטונו של הסולטן עבד אלחמיד השני. כמו כן, ניתן למנות תוכניות לפיתוח הנמל – המנוע הכלכלי שאפשר את התפתחותה של יפו, ובעקבותיה של תל אביב.[70]
כאמור, את התוכניות הללו קידמו עיריית תל אביב–יפו והחברה הממשלתית לתיירות, הזרוע הביצועית של משרד התיירות, אולם גופים רבים ביקשו לקחת חלק בהחלטות כיצד לשמר את אתרי המורשת בעיר, ורצון זה של הגופים להיות מעורבים בתהליך בא לידי ביטוי בהגשת התנגדויות. דוגמה ראשונה לכך היא ההתנגדויות לתוכניות הפיתוח והשימור של כיכר השעון והמבנים בה. כפי שצוין מעלה, כיכר השעון נבנתה בסוף המאה ה-19 בכניסה חדשה שניתנה לעיר בעקבות התפשטותה. בשנת 2005 החליטה העירייה להסב את הייעוד של מבנה הקישלה, אשר שימש המטה של מרחב יפתח של משטרת ישראל, למלון יוקרה.[71] כנגד תוכנית זו הוגשו שתי התנגדויות.
כיכר השעון לאחר סיום העבודות לשיקומה
התנגדות ראשונה הגישה המועצה לשימור. לטענתה תוספות הבנייה שאושרו ליזמי המבנה יפגמו בצביון ההיסטורי של כיכר השעון, משום שהמבנים המוגבהים במתחם יסתירו את צריח התפילה (המינראט) של מסגד מחמודיה ממי שמגיע לאזור מכיוון צפון.[72] התנגדות שנייה לתוכנית הייתה מטעם המועצה המוסלמית העליונה ביפו – לטענתה המלון שעתיד לקום במתחם הקישלה ייבנה על שרידים של בית קברות מוסלמי שהתקיים במקום עד ראשית המאה ה-20. ואולם רשות העתיקות, אשר ביצעה במקום חפירות הצלה, טענה כנגד שלא נמצאו במקום קברים ועל כן אישרה את הבנייה. בשני המקרים בית המשפט דחה את טענות המתנגדים.[73]
גם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל הגישה התנגדות לתוכנית השימור בנמל יפו משום שלפי התוכנית בית הטרמינל בנמל ייהרס – מבנה זה היה שער הכניסה לכל מי שנכנס לארץ ישראל דרך הנמל, אולם העירייה טענה בתגובה כי מצב השתמרותו של המבנה גרוע ביותר, והמשאבים הכלכליים שיש להשקיע על מנת לשמר את המבנה אינם מצדיקים את המאמץ.[74] לטענת המועצה לשימור, למבנה זה יש ערכים היסטוריים ואדריכליים מהמעלה הראשונה, והיא הציעה להפוך אותו למוזאון לתולדות העליות הציוניות לארץ ישראל ובכך לייצר עוגן כלכלי נוסף שיאפשר את הפיתוח של נמל יפו ושל העיר בכללותה.[75] בתום תהליך ארוך שכלל ערעור בכל הערכאות הכריע בג"ץ לטובת עמדתה של עיריית תל אביב–יפו ואישר את הריסת המבנה.[76] בחודש יולי 2020 החל תהליך הריסתו.[77]
סיכום
במסמך זה ביקשנו לבחון את מדיניות ההשקעה בפיתוח אתרי מורשת לא יהודיים בישראל ואת יישומה. מאז הקמת המדינה השימור של אתרי מורשת הוא חלק חשוב בתהליך עיצוב הזהות של החברה הישראלית. בדומה למדינות רבות בעולם, רשויות המדינה שהיו אחראיות על ההחלטה אילו אתרים לפתח השקיעו את עיקר משאביהן בפיתוח של אתרי מורשת המחזקים את הקשר של הקבוצה ההגמונית בחברה, ובמקרה זה העם היהודי, לארץ. כתוצאה מכך אתרי מורשת המייצגים קבוצות זהוּת לא יהודיות הוזנחו ואף נהרסו.
כפי שעולה מהנתונים המוצגים כאן, מצב עניינים זה החמיר עם חקיקת תיקון 31 לחוק התכנון והבנייה בשנת 1991. על פי תיקון זה כל עירייה רשאית לקבוע מהי מדיניות השימור בשטחה. לכאורה על ידי כך לעיריות שהאוכלוסייה בהן מרקע אתני-לאומי שונה מהרוב במדינה ושאתרי המורשת בהן מייצגים תרבויות משתנות ניתנת האפשרות להדגיש היבטים מגוונים של המורשת הרב-תרבותית הקיימת במדינת ישראל, אולם למעשה התיקון לחוק יצר שתי מערכות חוקים נפרדות – האחת לשימור אתרים ארכאולוגיים, הזכאים להגנה מיידית מפני פעולות פיתוח העלולות לפגוע בהן; האחרת לשימור אתרים היסטוריים, שיש להוכיח את חשיבותם. יצירת שתי מערכות חוקים נפרדות פוגעת במיוחד בשימור של אתרי מורשת המייצגים קבוצות מיעוט חסרות ייצוג וכוח בחברה. על פי רוב לקבוצות אלו חסרים המנופים הכלכליים והפוליטיים הדרושים כדי לשמר את אתרי המורשת הללו. אכן, בשנים האחרונות צצות תוכניות רבות שמטרתן לשמר אתרי מורשת יהודיים, אך ניכר מחסור מתמשך במשאבים כלכליים שישמרו אתרי מורשת של קבוצות זהות לא יהודיות בחברה.
מקרי המבחן שהוצגו במסמך זה מדגישים כי מצב זה מתרחש בכל רובדי החברה: בעיריות מבוססות מבחינה כלכלית, דוגמת תל אביב–יפו, ובעיריות חסרות משאבים כלכליים דוגמת רמלה. גם אם יש ניסיון לפתח מבני מורשת המלמדים על העבר הרב-תרבותי המורכב של הערים, כמעט שאין שום ביטוי לתרבויות הלא יהודיות שתרמו להתפתחותן. בהקשר זה ראוי לציין שפרקטיקות השימור ששימשו בתהליכי הפיתוח בבאר שבע אפשרו לשמר קבוצות זהות מגוונות, ולא רק יהודיות. עם זאת, מקרי המבחן האחרים שהוצגו במסמך זה מלמדים כי תהליכי הפיתוח בבאר שבע הם מקרה יוצא דופן שאינו מעיד על הכלל.
לנוכח כך מתעורר הצורך ליצור מערך לאומי שיקבע מדיניות כוללת לשימור אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים ויאפשר ייצוג הולם של כלל התרבויות שתרמו להתפתחותה של ארץ ישראל. קידום של יוזמה זו לא רק יעשיר את הידע הקיים בישראל על התרבויות שהתקיימו בה אלא גם ייצור מנופי תיירות אשר יוכלו לקדם שגשוג של כלל האוכלוסיות החיות במדינה.
[1] על המורכבויות שחוקים אלו יוצרים בשדה החיזוק והשימור של אתרי מורשת בישראל ראו נועה הייזלר-רובין, 2018. השימור בישראל: מעשה ותוכן, עמק שווה.
[2] דין וחשבון שנתי על פי חוק חופש המידע, רשות העתיקות.
[3] יוסי קליין, 2011. האמריקניזציה של תל אביב: פרשת הריסתה של הגימנסיה העברית "הרצליה" לטובת הקמת גורד-השחקים הישראלי הראשון "מגדל שלום מאיר" (1959–1966), ירושלים: כרמל.
[4] יוסי לוי, 1991. "חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 31) (תוכניות לשימור אתרים), התשנ"א-1991: עקרונותיו וחידושיו (ההיבט המשפטי)", בתוך יוסי שבייד, מייקל טרנר, חומי נובנשטרן ויוסי פלדמן (עורכים), שימור מבנים ואתרי התיישבות: היבטים ערכיים ומשפטיים, מקווה ישראל וחיפה: המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, החברה להגנת הטבע ומרכז מחקר למורשת הארכיטקטורה, הטכניון, עמ' 18–25.
[5] גדעון קורן, 2012. "חקיקת השימור והרפורמה בחוק התכנון והבניה – לאן פנינו?", אתרים: המגזין 2, עמ' 51–56.
[6] טובי פנסטר, 2007. "זיכרון, שייכות, ותכנון מרחבי בישראל", תיאוריה וביקורת 30, עמ' 189–212.
[7] Tovi Fenster, 2018. “Creative Destruction in Urban Planning Procedures: The Language of ‘Renewal’ and ‘Exploitation’”, Planning Theory and Practice 19(4), pp. 496–513
[8] Joel Bauman, 2004. “Tourism, the Ideology of Design, and the Nationalized Past in Zippori/Sepphoris, An Israeli National Park”, in Yorke Rowan and Uzi Baram (eds.), Marketing Heritage: Archaeology and the Consumption of the Past, Walnut Creek: AltaMira Press, pp. 3–23
[9] יוסי כץ, 2004. לעצור את הדחפור: הקמתם של הכלים המוסדיים לשמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.
[10] רשות הטבע והגנים, מפתח התקציב.
[11] דין וחשבון שנתי על פי חוק חופש המידע, רשות העתיקות.
[12] מדיניות רשות העתיקות לשימור מורשת התרבות הבנויה: עקרונות כלליים, רשות העתיקות.
[13] רשימת הפרויקטים, מנהל השימור. נכון ל-1.8.2020. לפירוט מלא של האתרים עליהם התבסס גרף זה ראו נספח 1.
[14] הקמת משרד ירושלים ומורשת והעברת שטחי פעולה, החלטת ממשלה 46 של הממשלה ה-34, מזכירות הממשלה.
[15] ירושלים ומורשת – פיתוח, מפתח התקציב.
[16] אודות, משרד ירושלים ומורשת.
[17] מישיבת הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת-המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור, פרוטוקול 135, מושב שלישי, הכנסת ה-20, כנסת פתוחה, 23.5.2018.
[18] נוהל עבודה של אגף מורשת, משרד ירושלים ומורשת.
[19] מישיבת הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת-המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור, פרוטוקול 135, מושב שלישי, הכנסת ה-20, כנסת פתוחה, 23.5.2018.
[20] ניר חסון, 6.2.2015. מה עומד בראש מעייניו של מנכ"ל המשרד לענייני ירושלים, פעיל ימין שמונה על ידי בנט, הארץ.
[21] מרדכי בניטה, ויקיפדיה.
[22] החלטת ממשלה: העצמת תשתיות מורשת לאומית: תוכנית מורשת, תוכנית מס' 1412, הממשלה ה-32, משרד ראש הממשלה, 21.2.2010.
[23] החלטות ממשלה: הקמת משרד ירושלים ומורשת והעברת שטחי פעולה, החלטה מס' 46, משרד ראש הממשלה.
[24] משרד ראש הממשלה והסעיפים הצמודים לו: הצעת תקציב לשנת הכספים 2019 ודברי הסבר, משרד ראש הממשלה, עמ' 84.
[26] גילי איזיקוביץ', 19.4.2010. תוכנית המורשת הלאומית: צבי האוזר, המוציא לפועל, הארץ.
[27] מתווה פעולה לשיקום והעצמת תשתיות המורשת הלאומית, משרד ראש הממשלה. לעיון ברשימת האתרים הכלולים בגרף זה ראו נספח 2.
[29] קרן מטרני, 2008. "הנכס השמור" ויחסו לסביבה: המקרה של המרכז העירוני הישן של תל אביב, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן; נילי שחורי ולאה שמיר שנאן, 2016. ניהול מערכתי של השימור: שימור המורשת הבנויה ברשות המקומית, מקווה ישראל: ספריית יהודה דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
[30] המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, גיידסטאר: אתר העמותות של ישראל.
[31] מחוזות, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
[32] המידע שהשתמשנו בו לצורך הכנת גרף נאסף מתוך דוחות שנתיים שפרסמה המועצה לשימור באתר גיידסטאר: אתר העמותות של ישראל.
[33] המידע שהשתמשנו בו לצורך הכנת גרף זה נאסף מתוך דוחות שנתיים שפרסמה המועצה לשימור באתר גיידסטאר: אתר העמותות של ישראל. לעיון ברשימת האתרים הכלולים בגרף זה ראו נספח 3.
[34] אתרי המורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. לבחינה של האתרים הכלולים בגרף זה ראו נספח 4.
[35] הוראות המנהל הכללי, משרד התיירות, 2019.
[36] פרויקטים, החברה הממשלתית לתיירות. לפירוט מלא של האתרים הכלולים בגרף זה ראו נספח 5.
[37] שביל הסנהדרין, רשות העתיקות.
[38] גדעון אבני, 2008. "היפה בערים": רמלה בתקופה המוסלמית הקדומה: סקירה ארכיאולוגית", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא 135, עמ' 2–11.
[39] אמיר גורזלזני, 2008. "אמת המים האומיית לרמלה", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא 135, עמ' 11–16.
[40] מרים רוזן-איילון, 2008. "לתולדות המסגד הלבן", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא 135, עמ' 51–55; קטרין ציטרין-סילברמן, 2008. "מינרט המסגד הלבן: התבוננות", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא 135, עמ' 56–64.
[41] שמעון גת, 2008. "החורבן הנעלם של רמלה הקדומה", קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא 135, עמ' 65–69.
[42] מג'דולן בידאס, ענת משה, ר'עדה אל-נבולסי ויובל תמרי, 2004. זוכרות את אל רמלה, זוכרות.
[43] רשימת האשכולות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. האשכולות הסוציו-אקונומיים מודדים את הרמה החברתית-כלכלית של רשויות מקומיות והם מחולקים על בסיס נתונים דמוגרפיים, רמת חיים, השכלה וחינוך, תעסוקה, אבטלה וגמלאות. מתוך תמיר אגמון, 2016. המדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: תיאור וניתוח השימוש בו להקצאת תקציבים לרשויות המקומיות ותיאור מדדים נוספים, הכנסת, מרכז המחקר והמידע.
[44] רמלה – נתונים כלליים, שנת 2018, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[45] חמאם רדואן, מחלקת התיירות בעיריית רמלה.
[46] הכנסייה הארמנית ברמלה, Yoaview: a different point of view
[47] פטר פביאן ויצחק גלעד, 2010. באר שבע (מתחם C), חדשות ארכיאולוגיות 122; דוידה אייזנרג-דגן וסבטלנה טליס, 2020. באר שבע (מתחם C), חדשות ארכיאולוגיות 132.
[48] אילן גל פאר, 1991. "הקמת באר שבע בתקופה העות'מנית", בתוך גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), באר שבע ואתריה, ירושלים: אריאל, עמ' 31–37; פנחס פיק, 1991. "כיבוש באר שבע במלחמת העולם הראשונה", בתוך גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים) (שם), עמ' 38–44.
[49] הילה טל, 1991. "הקמת באר שבע העברית", בתוך גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים) (שם), עמ' 53–63.
[50] רשימת האשכולות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[51] באר שבע – נתונים כלליים, שנת 2018, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[52] שרון טל, 2018. מתחילת 2018: גידול שיא בהיתרי בנייה בבאר שבע, באר שבע-נט: הDNA של העיר.
[53] דני בלר, 2013. אוניברסיטת בן גוריון תכפיל את שטחה, NRG.
[54] פעילות מערך הסייבר הלאומי בעיר באר שבע – בירת הסייבר בישראל, מערך הסייבר הלאומי.
[55] אמיר בוחבוט ויניר יגנה, 2.7.2020. גנץ הנחה לקדם את העברת אמ"ן לנגב: תוצאות המכרז בשבוע הבא, וואלה.
[56] שימור עיר עתיקה, עיריית באר שבע.
[57] מנהלת העיר העתיקה והתיירות, עיריית באר שבע.
[58] שני ליטמן, 21.12.2014. למה המוזיאון "לתרבות האסלאם ועמי המזרח" בבאר שבע מרגיז את המוסלמים?, הארץ.
[59] אודות, מוזאון הנגב לאמנות.
[60] הבניין, מוזאון הנגב לאמנות.
[61] אילן גל פאר, 1991. "אתרים בבאר שבע", בתוך ביגר ושילר (עורכים) (לעיל הערה 48), עמ' 75–144.
[62] Debra Foran, 2011. “Byzantine and Early Islamic Jaffa”, in Aaron A. Burke and Martin Peilstocker (eds.), The History and Archaeology of Jaffa, I, Los Angeles: Cotsen Institute of Archaeology, pp. 109–120
[63] Aaron A. Burke, 2011. “Early Jaffa: From the Bronze Age to the Persian Period”, בתוך בורק ופיילשטוקר (עורכים) (שם), עמ' 63–78.
[64] Yoav Arbel, 2011. “The Hasmonean Conquest of Jaffa: Chronology and New Background Evidence”, בתוך בורק ופיילשטוקר (עורכים) (שם), עמ' 187–196.
[65] Katherine Strange-Burke, 2011. “Mamluk Jaffa: A Note”, בתוך בורק ופיילשטוקר (עורכים) (שם), עמ' 127–128.
[66] ר'אסם ח'מאיסי, 2009. "יאפא: מעיר מרכזית לשכונת שוליים בתל אביב – יפו", בתוך ברוך קיפניס (עורך), תל אביב – יפו: מפרבר גנים לעיר עולם, חיפה: פרדס, עמ' 174–193; רות קרק, 2003. יפו: צמיחתה של עיר 1799–1917, ירושלים: אריאל; Mark LeVine, 2005. Overthrowing Geography: Jaffa, Tel Aviv, and the Struggle for Palestine 1880–1948, Berkeley, Los Angeles and London: University of California Press
[67] מנחם קליין, 2017. קשורים: הסיפור של בני הארץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד – קו אדום.
[68] Hizki Shoham, 2012. “Tel Aviv’s Founding Myth: A Constructive Perspective”, in Maoz Azaryahu and Ilan Troen (eds.), Tel Aviv, the First Century: Visions, Designs, Actualities, Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press, pp. 34–59
[69] תל אביב יפו – נתונים כלליים, שנת 2018, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[70] תוכנית היישום לפיתוח התיירות ביפו לשנים 2001–2006, תל אביב: משרד התיירות, החברה הממשלתית לתיירות ועיריית תל אביב–יפו, המישלמה ליפו, 2002.
[71] שירי הדר, 2017. הצצה למלון החדש בכיכר המפורסמת ביפו, ynet.
[72] מבנה הקישלה – ברחוב דוד רזיאל 22: התנגדות לבקשת הקלה בהיתר בניה מס' 13-0710, תיק בניין מס' 3002-022. הוגש ב-9.4.2013, הארכיון ההנדסי של עיריית תל אביב–יפו.
[73] גוש 7118, חלקה 14, תיק בניין 3002-022, בקשה מס' 03-0170, 22.4.2013. הארכיון ההנדסי של עיריית תל אביב–יפו.
[74] נילי ארמוזה, 2015. תיק תיעוד: המבנה הצפוני – נמל יפו, תל אביב: ליר אדריכלים.
[75] שמואל גרואג, שמואל גילר ואייל זיו, 2013. טרמינל הנוסעים, נמל יפו – "בית המכס" המנדטורי: תיק תיעוד, מקווה ישראל: המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
[76] בג"ץ 5974/17, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, הוועדה לשמירת הסביבה החופית, ממשלת ישראל ועיריית תל אביב-יפו, 29.11.2018.
[77] דותן לוי, 2020. למרות הערר: עיריית ת"א החלה בהריסת בית המכס ביפו, כלכליסט.