לוד ועכו בין פיתוח לקיפוח
16 במאי, 2021במהלך חודש הרמדאן, שחל השנה (2021) בחודש אפריל-מאי, החלו עימותים בין פלסטינים לכוחות הביטחון במזרח ירושלים. העימותים והמתח הפוליטי הפכו למערכה כוללת של אלימות בין יהודים וערבים בתוך הערים המעורבות בישראל, כאשר לוד הייתה העיר הראשונה שבה נעשו מעשי לינץ' הדדיים ובהמשך הצטרפו ערים נוספות למעגל האלימות. בעכו, חלק משמעותי מהזעם הופנה כלפי מבני תיירות, מלונות, מתחם לשימור עתיקות ומסעדות בבעלות יהודית או ערבית. מטבע הדברים, את מעגל האלימות תדלקו קבוצות שוליים משני הצדדים. לצד הפגיעה בנפש וברכוש, הפגיעה באמון של היהודים והערבים, אחד בשני, נפגעה קשות.
להורדת הנייר כקובץ PDF
כדי להבין את הרקע לעימותים האלימים בערים אלה, יש להסביר כמה מונחי יסוד המשחקים תפקיד בהיסטוריה הארץ ישראלית. בישראל "ערים מעורבות" הוא כינוי לערים המאוכלסות ביהודים וערבים, כאשר יש בהן רוב יהודי ומיעוט ערבי. זאת בניגוד ל"ערים יהודיות" או ל"ערים ערביות" – שבהן אין כמעט שילוב בין שתי האוכלוסיות. הערים המעורבות כדוגמת עכו, לוד, יפו ואחרות היו ערים ערביות לחלוטין עד לקום מדינת ישראל בשנת 1948. אלו הן ערים עתיקות ובעלות חשיבות היסטורית שתושביהם הערבים היו חלק מרצף התיישבותי בן מאות ואף אלפי שנים. לוד ועכו היו ערים חשובות כבר בתקופה הרומית, אז לוד נקראה דיוספוליס ועכו פתולמאיס. על גבי שרידי ערים אלו נבנו הערים כפי שהן מוכרות לנו היום. במהלך המלחמה בשנת 1948 וביתר שאת עם סוף המלחמה, ישראל פינתה/גרשה את תושבי הערים לוד ועכו (יחד עם תושבי ערים רבות אחרות כדוגמת יפו, אשקלון, חיפה, טבריה ועוד). את מקומם של תושבי העיר הערבים המקוריים בעכו תפסו תושבים ערבים שגורשו מכפריהם בצפון הארץ, ואת מקומם של התושבים הערבים שגורשו מלוד תפסו תושבים ערבים מהעיר הדרומית אשקלון ומכפרי הסביבה. רק קומץ משפחות מהעיר הערבית שלפני 1948 המשיכו לגור בערים אלו. בעוד שבעכו התושבים הערבים החדשים גרו בבתים העתיקים שנטשו תושביה המקוריים, בלוד הוחלט להרוס את כל העיר העתיקה באמצע שנות החמישים של המאה ה 20 ורק מעט מבנים בעלי חשיבות היסטורית נשארו עומדים על תילם. בשתי הערים, ישראל אכלסה עולים חדשים, יהודים שהגיעו בעיקר מארצות ערב. במשך עשרות בשנים, כתוצאה ממדיניות ממשלתית מכוונת שהזניחה הן את האוכלוסייה הערבית בישראל והן את האוכלוסייה היהודית יוצאת מדינות ערב, הערים המעורבות כדוגמת לוד, עכו, רמלה ואחרות, היו גם הערים העניות בארץ. ההשקעות בתשתיות ובפיתוח הקהילות המקומיות היו מועטות. לעומת זאת, בהיותן ערים עתיקות בעלות היסטוריה מפוארת הפוטנציאל התיירותי לא נעלם מעיני הממשלה, ובתחילת שנות האלפיים החלו לקדם תוכניות פיתוח בעכו. בשנים האחרונות ניכרת השקעה בתיירות ושימור אתרי עתיקות, גם בעיר לוד, אם כי בהיקף נמוך יותר. בכל אחת מהערים הללו ישנם שרידים היסטוריים בני אלפי שנים ולכן חלק מרכזי מתוכניות ההשקעה של העירייה והממשלה מיועד לצורך פיתוח התיירות כמשאב כלכלי. כאשר בוחנים את הפיתוח בערים אלו, ניתן לראות שבמקרים רבים, האוכלוסייה הערבית המקומית לא רק שאינה יוצאת נשכרת מהפיתוח, אלא אף מרגישה מאוימת ממנו.
העיר לוד
לוד נמצאת בדרך שבין תל אביב (יפו בעבר) לירושלים. כבר בעת העתיקה, ציר הדרכים הראשיות עבר דרך לוד. חוקרים מצאו עדויות להתיישבות בעיר לפני כארבעת אלפים שנה והיא הגיעה לשיאה בתקופות הרומית (מאה 1 – 4 לספירה), הביזנטית (מאות 4 – 7) ובתקופות המוסלמיות המאוחרות (התקופה הממלוכית והעות'מאנית – מאות 13 – 20). בתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, לוד הייתה צריכה להיות בשטח המדינה הערבית. אלא שהן ירדן והן ישראל ראו במיקום העיר, ובשדה התעופה שנבנה בעיר כבר בתקופת המנדט הבריטי, עיר אסטרטגית חשובה, וישראל כבשה אותה במלחמת 1948. במהלך המלחמה, רוב תושבי העיר גורשו כחלק ממבצע צבאי עקוב מדם. בשנות החמישים, ישראל הרסה את מרבית העיר העתיקה, למעט כמה מבנים היסטוריים מרכזיים.
במאי 2021, בעוד הרוחות בערים המעורבות סוערות, ופחד ואלימות שולטים ברחובות, בניית מוזיאון הפסיפס בעיר לוד הייתה בעיצומה. המוזיאון נבנה בדיוק במקום בו נמצא אחד הפסיפסים המרהיבים ביותר מהתקופה הרומית המאוחרת (מאה 3 – 4 לספירה) בארץ ובעולם העתיק כולו. הפסיפס נחשף בשנת 1996 ולאחר שנים רבות נמצא התקציב והתורם שיאפשרו את בניית המוזיאון בעלות של כ 30 מיליון שקל. במונחים של פיתוח תיירותי, לא מדובר בסכום גבוה במיוחד. למרות זאת לקח 20 שנה למצוא את התקציב למוזיאון, וגם סכום זה, חלק משמעותי ממנו מקורו בתרומות. הפסיפס נמצא בקרבת העיר העתיקה, במה שהיום הוא שכונת רמת אשכול בלוד. שכונה זו היא אחת השכונות העניות בעיר ואחד המוקדים לאלימות של אירועי מאי 2021.
שכונת רמת אשכול גובלת כאמור בעיר העתיקה של לוד. שתי השכונות מאופיינות באוכלוסייה מעורבת הכוללת רוב ערבי ומיעוט יהודי. זאת בניגוד לכלל העיר לוד שהרוב בה יהודי והמיעוט בה ערבי. לאחר שרוב העיר העתיקה של לוד נהרסה בשנות ה 50 של המאה ה 20, ניתנו לרוב הרחובות בשכונת רמת אשכול שמות בעלי צביון ציוני מובהק: רח' הגדוד העברי, רח' החלוץ, רח' העליה ועוד. השמות בולטים ביחס לסתירה בין השמות להרכב האוכלוסייה ולמידת ההזנחה של השכונות בולטת.
רח' הגדוד העברי בלוד – במרכז מכולה עליה כתוב "קיוסק המזל"
רח' הגדוד העברי בלב השכונה המעורבת
לכאורה, אין קשר בין פיתוח המוזיאון לבין האלימות על רקע כלכלי-פוליטי-לאומני, המונעת בחלקה מתחושת הקיפוח של התושבים הערבים. העדויות הארכיאולוגיות המעטות שנחשפו כדוגמת הפסיפס הרומי, המבנים הממלוכיים, תוואי הדרכים המרכזי, דווקא מעידות על העושר של העיר והפוטנציאל התיירותי שמסתתר מתחת לעוני, ההזנחה והמתיחות הפוליטית. בניגוד להרבה אתרי תיירות אחרים, מוזיאון הפסיפס הוא אפילו לא חלק מהמורשת היהודית של לוד, אלא חלק מהפוליס הרומית בעת העתיקה, כאשר העיר נקראה דיוספוליס. יתרה מזו, בלב לוד העתיקה, במרחק של כמה מאות מטרים מהמוזיאון, מבצעת עיריית לוד פיתוח מאסיבי של ח'אן א-חילו, מבנה מהתקופה הממלוכית (מאה 16-13 לספירה) שהמשיך להיות בשימוש עד המאה ה 20 והיה מתחם שוק מרכזי לאזור כולו עד שנת 1948. הפיתוח כולל הכשרת מגרש חניה גדול, והסבת הח'אן למתחם הכולל בתי קפה ומתחמים לשימוש תושבי המקום. לכאורה, גם בפיתוח הח'אן, ניתן לטעון שזוהי פעילות לטובת כלל האוכלוסייה, ואף שימור מבנה מורשת ערבית.
אולם הפיתוח התיירותי וההחלטה מה לשמר, ובעיקר איך לשמר, הם חלק בלתי נפרד מתהליך, או לפחות מהרגשת הדחיקה שחווים תושבי לוד הערבים. הפיתוח התיירותי בלוד נעשה במנותק מהתושבים החיים באותן שכונות, ובפועל מנכס את מבני המורשת והעבר של העיר העתיקה לטובת פיתוח מודרני ולאו דווקא כחלק מחשיבותם ההיסטורית. כך למשל האתרים ח'אן אל חילו – אשר היה מתחם שוק מרכזי של לוד וריכז סחר מהנגב, אזור רמאללה, שכם ועוד – ובקרבתו בית הקשתות אשר שימש בית בד מרכזי להפקת שמן ומוצרים נוספים במאות ה 19 וה 20, מיועדים להפוך למרכזי תרבות ואומנות. לצד התעלמות מהסיפור ההיסטורי של אתרי המורשת הערבית, מרכזי תרבות אלו ישרתו בעיקר את האוכלוסייה היהודית, החזקה, של העיר. עשרות מילוני השקלים שהעירייה והמדינה משקיעות בלוד מדי שנה לפיתוח תיירותי, מוחקים כך בפועל את המעט שנשאר מהעיר העשירה והמרכזית שהיתה לוד בתקופתה המוסלמית, מהמאה ה 13 ועד המאה ה 20.
הגרעין התורני בלוד
בצמוד לח'אן אל חילו, בלב העיר העתיקה, התמקמה בשנות ה 90 של המאה ה 20 קבוצה של יהודים דתיים שהקימה גרעין תורני. הגרעין התורני מתפקד כקבוצה סגורה של אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה ורגש יהודי חזק, ומטרתו לחזק את הנוכחות היהודית בערים המעורבות. במובנים רבים, גרעינים אלו פועלים כמו ארגוני המתנחלים במזרח ירושלים. אומנם בערים המעורבות בישראל מעמדם של הפלסטינים, אזרחי ישראל, שונה מאשר מעמדם של הפלסטינים במזרח ירושלים, ולעיתים, הגרעינים התורניים מצהירים על רצונם לעבוד עם כל המגזרים, אולם בפועל אלו קבוצות סגורות, שאת עיקר העבודה החינוכית הן עושות עם האוכלוסייה היהודית באותן ערים והן מבדלות עצמם מהמרקם העירוני באורח חייהם הדתי והקהילתי.
הגרעין התורני בלוד עובד בשיתוף פעולה צמוד עם העירייה. כך למשל, העירייה מגייסת מתנדבים (בנות שירות) לעבודה במתנ"ס הצמוד לחאן אל חילו במטרה לקדם סיורים להכרות ההיסטוריה היהודית של העיר. השימוש בטיולים, הדרכות ובניית נרטיב היסטורי המחזק את הקשר היהודי לערים השונות, אינו ייחודי לגרעין התורני או לעיריית לוד. כבר בשנות ה 90 עמותת המתנחלים אלע"ד, הפועלת במזרח ירושלים, בעיקר בשכונת סילואן, שיווקה סיורים לאתר הארכיאולוגי עיר דוד, הנמצא בשכונה, כחלק מחיזוק זכותם ושייכותם לשכונה. לימים, עמותת אלע"ד שיכללה את השימוש בתיירות ובנרטיב היסטורי, עד כדי כך שהיום ביקור בעיר דוד, כמו גם באתרים אחרים באגן העיר העתיקה של ירושלים, מלווה בהדרכה של אנשי העמותה ומדגיש את הקשר ההיסטורי והזכות הלאומית של עם ישראל למקומות אלו.
חזית ח'אן אל חילו במהלך השיפוצים
העיר עכו
יתכן שהמקרה של העיר עכו יכול לשמש תמרור אזהרה לגבי עתיד התושבים בלוד. יש דמיון רב בצורת הפעולה בשתי הערים. גם בעכו יש מיעוט ערבי החי לצד רוב יהודי. גם בעכו האוכלוסייה הערבית חיה בעיקר בעיר העתיקה. עכו היא עיר מיוחדת ביחס לתולדות הארץ. למרות שנמצאו בעיר שרידים מלפני כ 4,000 שנה והיא מוזכרת בתנ"ך כאחת מ 20 הערים ששלמה המלך העביר למלך צור (מלכים א' פרק ט , י-יג), עיקר השרידים הם מהתקופה הצלבנית, אז היתה עכו נמל ראשי והעיר הצלבנית האחרונה שנכבשה בשנת 1291, ומתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר, השליט הגלילי, בן המאה ה 18 שבנה את עכו מחדש והפך את נמלה לנמל מרכזי המשמש אותה עד היום. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 גם עכו נכללה בשטח המדינה הערבית שעתידה הייתה לקום. במלחמת 1948 היא נכבשה על ידי ישראל ומרבית תושביה הערבים נמלטו או גורשו. בבתיהם שוכנו ערבים תושבי הכפרים שנהרסו על ידי צה"ל, חיילים משוחררים ועולים חדשים.
מיקומה ובנייתה מחדש של עכו במאות ה 18 וה 19 הפכו אותה לאחת הערים העתיקות היפות בישראל. אלא שהעיר, אשר הוכרה ב-2001 כעיר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, עברה מזמן לידיים של העירייה ואנשי עסקים, ואלה פועלים במרץ בשני העשורים האחרונים לפתח אותה כעיר תיירות. הנרטיב המרכזי המוצג למבקרים הוא עכו מהתקופה הצלבנית. כך למשל מוצע מסלול טיול במנהרת הטמפלרים, המצודה הצלבנית ועוד. לזכותה של העיריה יש לציין, שחלק ממסלולי התיירות כוללים מבנים מהתקופה העות'מאנית, כמו מבנה הממשל – הסראיה ועוד. מכל מקום, אחת התוצאות הישירות של התנופה התיירותית הזאת היא שתושבי העיר העתיקה של עכו, ערבים-ישראלים כולם, נמצאים תחת איום גירוש מבתיהם כבר כמעט כעשור.
כחלק מהפיתוח התיירותי ישנם שני תהליכים הנעשים במקביל בעיר: 1. בניית שווקים ומלונות בלב העיר העתיקה ו2. ניסיון לפנות את תושבי עכו העתיקה העניים מבתיהם לטובת אוכלוסייה מבוססת יותר (ויש מי שיאמר, יהודית יותר). דוגמא לפיתוח תיירותי שבעצם מתעלם ואף מוחק את העיר העתיקה ניתן לראות בהחלטה לבנות בית מלון בחאן אל עומדאן. חאן אל-עומדאן ("חאן העמודים" בתרגום מערבית) נמצא בקרבת נמל עכו ונחשב לחאן הגדול ביותר בישראל והשמור מבין כולם. החאן הוקם בשנת 1784, בתקופת שלטונו של אחמד אל ג'זאר, ושימש כשוק מרכזי במאות ה 18 עד אמצע המאה ה 19. כיום אין פעילות בחאן אל עומדאן והוא פתוח לציבור, אך מוזנח. בניית מלון במקום על ידי יזמים פרטיים תביא לסגירתו לציבור ותהפוך אותו לאתר רווחי שרק בעלי ממון יוכלו ליהנות ממנו.
ח'אן אל עומדאן בעכו
שלא במקרה, אחד המקומות שנפגעו בשבועות האחרונים בעכו הוא המרכז הבינלאומי לשימור עכו העתיקה, הממוקם בלב עכו העתיקה ומופעל על ידי רשות העתיקות במימון כסף אירופאי. המרכז שנחנך עם כוונות טובות לפיתוח התיירות בעכו ושמירה על ערכי המורשת של העיר, מזוהה על ידי התושבים הערבים כפרויקט חיצוני שעבודות השימור שלו נעשות כחלק מהפיכת העיר למוזיאון אורבני ומתחם מגורים לעשירים. התושבים, לא רק שאינם נהנים מעבודות השימור, אלא נמצאים כיום בחשש מפינוי.
שכן תושבי עכו העתיקה, שרובם ערבים-ישראלים, מתגוררים בבתים שנחשבים על פי החוק הישראלי רכוש מדינה. התושבים גרים בדיור ציבורי שסיפקה להם המדינה בשנות ה 50 וה 60 של המאה ה20. עם הפיתוח התיירותי של עכו, העירייה והחברה הממשלתית לדיור ציבורי (עמידר) פועלות לדחיקה והוצאת התושבים מהאזור העתיק של העיר. מבחינתם של תושבים אלו, פיתוח משמעותו איום.
הגרעין התורני בעכו
לצד הפיתוח התיירותי בעכו, הגיעו לעיר בשנות ה 90 הגרעין התורני "אומץ עכו" אשר מטרתו "הרמת הדגל לחיזוק צביונה היהודי של חלקה המערבי של העיר עכו". כמו בלוד, גם בעכו, הגרעין התורני עובד בקשר צמוד עם העירייה ומקדם תיירות, בדגש על הנרטיב היהודי. אם בלוד הגרעין התורני טוען שהוא פועל לטובת כלל האוכלוסייה, בעכו הגרעין התורני לא מסתיר את מטרותיו לחיזוק הזהות והנוכחות היהודית בעיר.
***המקרה של עכו מלמד רבות על מזלה הטוב של העיר לצד גורלם האומלל של תושביה. העיר העתיקה, שזכתה להיות אתר מורשת עולמית ונחשבת אחת מערי התיירות החשובים בישראל, היא גם העיר הענייה שתושביה חווים קיפוח ורדיפה עשרות שנים. הפיתוח וההכרה העולמית, לא רק שלא שיפרה את מצבם של רבים מתושביה, אלא עליהם להתמודד עם ניסיונות לפנות אותם מבתיהם כחלק מאותו פיתוח מבורך כביכול.
בלוד, מחיקת העיר הערבית נעשה כבר בשנות ה 50, ובימים אלו נעשות פעולות אחרונות שמטרתן פיתוח תיירותי והסבת אתרי המורשת הערביים למתחמי ציבור ולמשאב תיירותי. בדרך זו, עיריית לוד מוחקת פעם נוספת את המורשת המפוארת של העיר ובמקביל רואה בתושביה הערבים מקור מפריע במקום שהנו מבחינתם בסיס להשקעה.
ישנן סיבות רבות לאלימות שמתפרצת בערים המעורבות בימים האחרונים. להבנתנו, מחיקתן של אותן ערים מעברן המפואר, לא רק שהוא עוול היסטורי, אלא בעיקר עוול עכשווי לתושבים הערבים של ערים אלו ולציבור בכללותו. כמו שאלימות אינה פתרון, גם מחיקת זהות היסטורית והפיכת מבני חאן למרכזי יצירה, אינם אמצעי לקרב בין שני עמים המסרבים להכיר במורשת זה של זה כחלק מהארץ הזו.
© עמק שווה, מאי 2021
© עמק שווה, מאי 2021