עתיקות במרתפים – אידיאולוגיה ונדל"ן על גבי ארכיאולוגיה בעיר העתיקה של ירושלים

9 ביוני, 2015

מבוא

הקובץ הנוכחי הוא תקציר סדרת דו"חות של "עמק שווה", המבוסס על מסמכים פנימיים של רשות העתיקות (להלן רע"ת),[1] שהתקבלו לפי חוק חופש המידע. המידע שנמסר לנו הוא אמנם חלקי, אך די בו על מנת להציג תמונת מצב עדכנית של התנהלות רע"ת.

להורדת התקציר המלא עתיקות במרתפים – אידיאולוגיה ונדל"ן על גבי ארכיאולוגיה בעיר העתיקה של ירושלים כקובץ PDF 

קובץ זה מתמקד ברחבת הכותל המערבי וסביבותיה. הוא עוסק בארבעה אתרים שנחפרו בעשור האחרון בידי רע"ת: בית שטראוס (פרק א); 'מרכז דוידסון' והגן הארכיאולוגי שלו (פרק ב); בית הכנסת 'אוהל יצחק' (פרק ג); ו'בית הליבה' (פרק ד). הפרק החמישי מתייחס לתכנון הכולל של רחבת הכותל. התעודות הנדונות בטקסט מוצגות בסוף הקובץ. נוסף עליהן השתמשנו במקורות שונים, כגון תמלילים ופרוטוקולים מוועדות תיכנון ובנייה. בתמלילים תיקנו טעויות כתיב, אך מבלי לשנות את משמעות הטקסט (למשל, בדיון אחד הופיעה איליה קפיטולינה כ"אינה בטולינה"). הערות והשלמות שלנו מופיעות בתוך סוגריים רבועים.

בעיקרו זהו דו"ח מקצועי, העוסק במדיניות של רשות העתיקות ובאופן שבו היא חופרת ומשמרת את העתיקות, שהן נכסים תרבותים השייכים לציבור ולדורות הבאים. אך הארכיאולוגיה בעיר העתיקה, ברחבת הכותל ובצמוד להר הבית/אל-אקצא היא חלק מרכזי מהמאבק הפוליטי על עתיד ירושלים. ההחלטות היכן לחפור, לטובת מי וכיצד להציג את האתרים לאחר החפירה הן החלטות כבדות משקל, המשפיעות על הסכסוך הפוליטי בין פלסטינים וישראלים, שבו כל צד מבקש להפגין ולהנציח את זכותו ההיסטורית בעיר.

האופן שבו חוקרת רע"ת ומציגה את העבר ברחבת הכותל מעצים בקרב הציבור את זיהוי המרחב של ירושלים העתיקה כמרחב דתי. בדו"ח שלפנינו ניתן להתרשם כיצד תהליך קבלת ההחלטות בתוך רשות העתיקות, שיתוף הפעולה שלה עם עמותות הימין ו'הקרן למורשת הכותל המערבי', והתאמת פעילותה לצרכי היזמים, נובעים פעמים רבות מדי משיקולים זרים. ההצגה של הנעשה מאחורי הקלעים בחמישה מקרים שונים, כמו הדו"ח על חפירות רשות העתיקות ב'חניון גבעתי' (מורשת מופרטת, נובמבר 2014), מעידים שזוהי שיטת עבודה שגורה וקבועה, ולא מקרה חריג.[2]

רקע כללי

רחבת הכותל של ימינו נוצרה ב-1967, לאחר הרס שכונת המוגרבים. אזור הכותל ששימש לתפילה נמסר לידי משרד הדתות, והשטח שמדרום לגשר המוגרבים הפך לאתר חפירות ארכיאולוגיות.[3] משרד הדתות החל לחפור את מנהרות הכותל בשנת 1969 בחשאי ללא מעורבות של ארכיאולוגים, ורק לאחר שנים צורפו דן בהט ומאיר בן-דב כמפקחים.[4] גולת הכותרת של החפירות הללו היתה החדירה של רב הכותל גץ בשנת 1982 אל תוך הר הבית כדי למצוא את אוצרות בית המקדש, באמתלה של הנחת ארון קודש.[5] במקביל החל בנימין מזר בשנת 1968 חפירה מדרום לגשר המוגרבים ואחריו באו חופרים נוספים. בשנות התשעים פיתחה רשות העתיקות את השטח כגן ארכיאולוגי שבו הוקם 'מרכז דוידסון' – מוזיאון ארכיאולוגי של האזור.

עד כה, ומסיבות רבות שאין זה המקום לפרטן, מדינת ישראל לא אישרה תוכנית מיתאר לעיר העתיקה.[6] קבלת אישור בנייה (התלוי בהוכחת בעלות על הקרקע) הפכה למשימה בלתי אפשרית לרוב התושבים. בינוי ללא אישור הוא עבירה על החוק – מצב בו שרויים לא רק התושבים, אלא גם הרשויות המפתחות ובונות בעיר העתיקה. אמנם לרחבת הכותל הוצעו תוכניות כלליות שונות בימיו של טדי קולק כראש עיר (הידועה ביניהן היא 'תוכנית ספדיה'), אך אף אחת מהן לא מומשה.[7]

בשנת 2004 התמוטט גשר המוגרבים, ובעקבות הצורך לשקמו נפתחה מערכה חדשה של נסיונות  לבנות ולהרחיב מבנים קיימים ברחבת הכותל. גשר המוגרבים, המשמש את המשטרה ומבקרים שאינם מוסלמים לכניסה למתחם הר הבית/חרם א-שריף, לא נבנה מסיבות שונות, אך בעתירות בעניינו קבע בית המשפט כי יש צורך בתוכנית כוללת לרחבת הכותל. אלא שבינתיים הוכנסו לצינורות התכנון מספר פרויקטים של 'הקרן למורשת הכותל'. עמותה זו, השייכת למשרד ראש הממשלה, הוקמה בשנת 1988 ובידיה הופקדה האחריות על ניהול ופיתוח הכותל המערבי.[8] הפרויקטים שהקרן מקדמת ברחבת הכותל הם הרחבת 'בית שטראוס' ובניית 'בית הליבה', ונוסף על כך ממשיכה הקרן לקדם חפירת מנהרות וחללים תת קרקעיים ברובע המוסלמי, התקנת מעליות בין הרחבת הכותל לרובע היהודי, ועוד. העלייה בהיקף הפעילות של הקרן קשורה גם לשינויים הפוליטיים בישראל. ימי אוסלו תמו והממשלה המכהנת, שהיא ממשלת ימין, הקצתה תקציבים נכבדים לפעילות במזרח ירושלים, שחלקם מגיעים לקופתה של 'הקרן למורשת הכותל'. נוסף על כך גברה מאוד באזור פעילותם של גופים פרטיים בעלי אידיאולוגיה ימנית. גופים אלה נמצאו בעבר בשוליים הפוליטיים, אך כיום הם ניזונים ישירות או בעקיפין גם מתקציבי מדינה, ונהנים משיתוף פעולה מלא עם הרשויות העירוניות והממשלתיות. מדרום לרחבת הכותל מדובר בעיקר באלע"ד, שהתפשטה מסילואן ושלחה זרועות אל תוך הגן הארכיאולוגי ו'מרכז דוידסון'. מצפון לרחבת הכותל מדובר בגופים כמו 'עטרת כהנים' או 'קרן מוסקוביץ", הפועלים לקידום התיישבות יהודית ברובע המוסלמי.

   

גופים אלה מתנהלים ללא שקיפות, ולכן התעודות המובאות כאן מאפשרות "מבט מבעד לצוהר צר" לבדיקת המתרחש ברחבת הכותל וסביבותיה.[9]

בעשורים האחרונים חל גם שינוי במעורבות רשות העתיקות (רע"ת) באזור. רחבת הכותל היא אתר קדוש פעיל, שעליו לא חל חוק העתיקות הישראלי (1978).[10] לכן היה בידי משרד הדתות למנוע בעבר כל מעורבות של אגף/רשות העתיקות, למשל בחפירת מנהרות הכותל בסוף שנות השישים ושנות השבעים של המאה העשרים. בשנת 2005, לאחר שממשלת ישראל החליטה להשקיע מאות מיליוני שקלים בפיתוח ארכיאולוגיה ותיירות במזרח ירושלים, הפכה רע"ת להיות גורם מרכזי בפיתוח האתרים ההיסטוריים ולגוף מבצע עבור 'הקרן למורשת הכותל'. אז גם חל שינוי באופייה של מעורבות רשות העתיקות (רע"ת) באזור. חפירות שבעבר נעשו ללא פיקוח ארכיאולוגי קיבלו לגיטימציה וחסות מדעית מרשות ממשלתית (רע"ת).

רע"ת רואה בתגליות המדעיות החשובות שמניבות החפירות נימוק להצדקתן, אך ממצאים חשובים ייחשפו בכל חפירה רבת-היקף באזור עשיר-בעתיקות זה, בלי קשר לנחיצות החפירה.^[11] הממצאים המרשימים אינם מצדיקים את המדיניות הכללית של רע"ת ואינם יכולים להסוות את נוכחותם המסיבית של שיקולים זרים לארכיאולוגיה בפעילות רע"ת ברחבת הכותל.

קישורים לדו"ח המלא

פרק א: "בית שטראוס": העתיקות בשירותים

פרק ב: תיירות וקדוּשה: מרכז דוידסון, הגן הארכיאולוגי ופינת הכותל המערבי

פרק ג: "אוהל יצחק": מוזיאון יהודי בבית מרחץ ממלוכי

פרק ד: בית הליבה – קודם מאשרים, אחר כך בודקים מה הורסים

פרק ה: התכנון הכללי לחפירת כל רחבת הכותל: חושך בקצה המנהרה

[1] הקובץ הראשון עסק בחפירות בסילואן: רפי גרינברג, מורשת מופרטת: כיצד מוותרת רשות העתיקות על עברה של ירושלים, 2014. על אתיקה וחפירות במזרח ירושלים ראו Greenberg, R. 2009. Extreme Exposure: Archaeology in Jerusalem 1967-2007, Conservation and Mgmt of Arch. Sites 11, pp 262-281; G. Sulimany, Israeli Archaeology in the Old City of Jerusalem, pp. 120-135 in E. Pfoh and W. Whitelam, eds. The Politics Of Israel’s Past. Sheffield, 2013.

[2] גילוי נאות: מחבר החוברת היה שותף בכתיבת דו"ח מדעי על צלמיות מ'בית הליבה'. דו"ח זה הושלם  והוגש בשנת 2009, בתקופה שבה אף אחת מהתעודות הנדונות כאן לא היתה ידועה לו.

[3] על השנים הראשונות אחרי 1967 ומלחמת הדתיים בארכיאולוגים ראו ע' בנזימן, עיר ללא חומה, ירושלים, 1973.

[4] מ' בן-דב, הכותל, ירושלים 1981; הנ"ל, חפירות הר הבית, ירושלים 1982.

[5] ש' רז, רב הכותל: מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, תשס"ג, ירושלים, עמ' 319-265; יפתח גץ, "הנסיון למציאת בית המקדש מתחת להר הבית לאור יומני הרב גץ", דברים ב"כנס מגלים תשע"ד עיר דוד – רמת רחל",  https://www.youtube.com/watch?v=QBrFc8ymNyE  .

[6] על הפוליטיקה הישראלית ומזרח ירושלים ראו עמירב, מ' סינדרום ירושלים, 2007, הוצאת כרמל; ה' כהן, כיכר השוק ריקה, 2007;  A. Cheshin et al, Separate and Uneqal, The Inside Story of Israeli Rule in East Jerusalem, Harvard University, 1999; Dumper, M. 1997, The Politics of East Jerusalem, New York.

[7] על הבנייה הבלתי חוקית ראו נ' מרום, מלכוד תכנוני, חוברת "עיר שלם", ירושלים 2004; על התוכניות השונות לרחבת הכותל ראו ק' רוזנבלום, "ירושלים של החלומות", הארץ, 15.5.2013; א' נצן-שיפטן, "יש אבנים עם לב אדם", תיאוריה ובקורת 39-38, 2001; מ' יעקבסון, "גם הכותל מתפלל תעזבו אותי", 9.8.2011, באתר YNET; ק' כהן-הטב, "קדושה, לאומיות ותיירות: עיצוב רחבת הכותל המערבי בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים", פרקים בגיאוגרפיה 75 (2010); וכן סליי, ב. ואחרים, "מורשת ומרחב בתכנון הרובע היהודי בירושלים ובשיקומו 1975-1967", קתדרה 145, עמ' 39-26.

[8] מ' רפפורט, "במקום הכי נפיץ בעיר", הארץ, 8.3.2008; http://www.thekotel.org/content.asp?id=90  .

[9] ולא בתכנון או בביקורת ארכיטקטונית; על חשאיות התכנון בישראל ראו א' זנדברג, "ממוזיאון הסובלנות ועד גשר המוגרבים", הארץ, 12.2.2007.

[10] על קדושת הכותל ראו ע' אדרת, "איך הפך הכותל למקום קדוש", הארץ, 14.5.2013;

[11] על החפירות והממצאים באזור ראו: Grabar, O, and BZ Kedar, eds. Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem’s Sacred Esplanade. 2009, Austin..

• העיר העתיקה