מורשת נעלמת

25 בדצמבר, 2020

הדיון באתרי מורשת מעלה את השאלה מה הופך אתרים מסוימים לחלק מהמורשת. תהליך בחירת אתר לרשימת המורשת העולמית או המקומית במדינה מסוימת כרוך בהערכתו לפי קריטריונים וערכים מיוחדים על ידי גוף רשמי במדינה הריבונית על השטח שהאתר נמצא בו. האתרים המוגדרים אתרי מורשת מסווגים ברשימת מורשת (Heritage Register).

לאתרי המורשת יש מגוון משמעויות, תפקידים וערכים בחייהם של התושבים המקומיים המתגוררים בסביבתם הקרובה או בתוכם. כמובן, הקידום הרשמי של המדינה ורשויותיה את אתריה ומורשתם משפיע מאוד על המורשת ועל המשמעות המקומית של המקומיים שחיים בקרבת אתרי המורשת ובתוכם. אתרים אלו – אתרי מורשת לאומיים רשמיים ואתרי מורשת עולמית (World Heritage Sites) – מלמדים כי לפחות מבחינה תרבותית הם ממלאים תפקיד לא רק בחייהם של התושבים המקומיים, אלא גם בקהילה הלאומית במדינה ואף בקהילה העולמית. הכפילות הזאת מעידה על חשיבותם הרבה של האתרים אך גם עלולה לעורר ויכוח למי יש זכות לקבוע גישה וניהול של אתר מורשת.

להורדת הדו"ח כ PDF לחץ כאן

ואכן במקרים רבים הרשמי והמקומי מתחרים ביניהם על המורשת. כמובן, גם המורשת עצמה היא תהליך דינמי שיש בו תחרות על גרסת העבר, על הזכויות המוסריות והמשפטיות הנובעות מגרסה זו או אחרת של העבר ועל ייצוג רשמי בהווה.[2] תחרות זו מבטאת שני היבטים של יצירת מורשת:

1) מלמעלה למטה – המדינה מסווגת ומקדמת מקומות מסוימים כהתגלמות של ערכים אזוריים, לאומיים או בין-לאומיים אשר יוצרים מורשת רשמית.

2) מלמטה למעלה – הקשר בין אנשים, אובייקטים, מקומות וזיכרונות הוא הבסיס ליצירת צורות בלתי רשמיות של מורשת, בדרך כלל ברמה המקומית.

היבט אחר של הפרקטיקות של המורשת הוא האופן שבו מחליטים לשמר אותה – הבחירות מה לשמר מן העבר ומה להשליך: אילו זיכרונות לשמור ואילו לזנוח; אילו אתרי הנצחה להקים ואילו להרוס; אילו מבנים לשמור ואילו להחליף במבנים חדשים. היבט זה של המורשת מבהיר את התהליכים של ייצור הזיכרון החברתי הקולקטיבי שלנו – אנו משתמשים הן באובייקטים של מורשת (חפצי אומנות, מבנים, אתרים, נופים) הן בפרקטיקות של מורשת (שפות, מוזיקה, הנצחה קהילתית, שימור חפצים וזיכרונות מהעבר) כדי לעצב את הרעיונות שלנו על העבר, ההווה והעתיד.[3]

כדי להבהיר את ההבחנה בין אובייקטים של מורשת לבין פרקטיקות של מורשת אפשר לבחון את נקודות המבט השונות שהמורשת נתפסת מבעדן, שהרי ישנן צורות רבות של סיווג רשמי שאפשר להחיל על אתרי מורשת ברחבי העולם ברמה הלאומית – קצרה היריעה מלפרטן כאן. נסתפק בקביעה שהמורשת כשדה מעשי מלאה רשימות – הדחף לקטלג הוא היבט חשוב באופייה.

רוב האנשים יודעים מהי מורשת, גם אם אינם יודעים להגדירה, ויבחינו בקיומה של מורשת רשמית ספציפית שאולי תתנגש עם זהותם האישית או הקולקטיבית, וכן בחלקים שאינם תואמים את תפיסתם שלהם את המורשת הזאת.[4] למשל, רבים יבקרו במוזאון לאומי בארץ שהם חיים בה ויבחינו שהיצירות הכלולות בה אינן מתארות באופן מלא את מה שהם מבינים כהיסטוריה והמורשת שלהם. כלומר, מורשת רשמית היא בהכרח מורשת חלקית וסלקטיבית. הפער בין מה שהפרט מבין כמורשתו ובין המורשת הרשמית המקודמת והמנוהלת על ידי המדינה חושף את אפשרות קיומן של מורשות מרובות (multiple heritages).

בשנים האחרונות החברה הערבית בישראל מנסה באמצעים הדלים שבידיה להחיות את המורשת הבנויה שלה. לצערנו, וכפי שמסמך זה מלמד, המדינה לא עמדה לצידה בבואה לשמר מורשת זו וכמעט ולא כללה את אתרי המורשת שלה בתוך רשימות רשמיות כלשהן,[5] שהן כאמור היבט חשוב בעיצוב מורשת, אלא התעלמה מאתרים שחשובים בעיני הציבור הערבי בישראל, הזניחה אותם ולא הגישה תמיכה כספית או מנהלית. הדוח המוגש כאן מסכם מחקר במסגרת פרויקט Safeguarding the Indigenous Heritage in Public Spaces שנתמך על ידי European Instrument for Democracy and Human Rights (EIDHR) וכולל ראיונות עם תושבים ושילוב המידע עם נתונים של משרדי ממשלה ועם ספרות מחקר.

 

החברה הערבית בישראל

הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם היום כ-21% מאוכלוסיית המדינה.  בסוף שנת 2019 חיו בישראל כ- 1.9 מיליון ערבים (כולל כ-300 אלף המתגוררים במזרח ירושלים במעמד תושבי המדינה אך לא אזרחיה) מתוך 9.1 מיליון אזרחים ותושבים בישראל. מבחינה דתית רוב הערבים בישראל מוסלמים (83%), והאחרים נוצרים (9%) ודרוזים (8%). כ-55% מהערבים בישראל חיים בצפון הארץ – בכמה אזורים בגליל; כ-18% חיים באזור המשולש; כ-11% בנגב הצפוני; כ-4% במזרח ירושלים; כ-12% בערים מעורבות (דוגמת חיפה, רמלה ולוד).[6]

ההיסטוריה של הציבור הערבי מאז הקמת מדינת ישראל היא סיפור של קבוצת רוב של בני הארץ שפתאום נהפכה למיעוט דמוגרפי וסוציולוגי. מצב כזה, של רוב שנהפך למיעוט, קורה לא פעם, וברמה המשפטית הבין-לאומית התושבים האלה נחשבים לילידים (natives). בניגוד למיעוטים מהגרים הבוחרים לעזוב את ארצם ולהתיישב בארץ זרה, מיעוטים ילידים התגוררו על קרקע המולדת לפני השינויים המדיניים באזור (שינויי גבולות, הקמת מדינה חדשה או איחוד מדינות), והשינויים במולדת שלהם מתרחשים בלי שבחרו בהם. המיעוט הערבי הפלסטיני במדינת ישראל הוא מיעוט ילידי, והוא שואף לזכויות קבוצתיות ייחודיות, כפי שמקובל במדינות הדמוקרטיות בעולם. בישראל היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי מורכבים במיוחד, בגלל סכסוך מתמשך בין העמים ובגלל ההגדרה של מדינת ישראל מדינה יהודית – הגדרה שמהותה איננה ברורה לחלוטין אבל עצם הניסוח שלה מנַכֵּר את אזרחיה הערבים.[7]

רוב אתרי המורשת הערבית בכפרים ובערים בישראל, או בערים שהיו ערביות עד 1948, נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בארץ, שנמשכה כ-400 שנה והסתיימה במהלך מלחמת העולם הראשונה. מבנים רבים שנבנו באותה התקופה, ובמיוחד במאות ה-18–19 ובתחילת המאה ה-20, עדיין פזורים ביישובים רבים. אומנם השלטון העות'מאני הותיר נחשלות חברתית וכלכלית במזרח התיכון כולו, אך תושבי הארץ הערבים הצליחו להקים בה ערים מרשימות מסוף המאה ה-19, ומערכת המסחר בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית הייתה אז מפותחת בהשוואה לארצות אחרות בזכות המיקום הגאוגרפי.[8] ראוי להזכיר כאן לדוגמה את תחייתן של שתי ערים – חיפה ועכו (פירוט עליהן להלן) – באותה התקופה. עד אמצע המאה ה-19 חיפה הייתה כפר קטן ודל בצילה של העיר עכו, בירת האזור ומרכזו. השינוי בהתפתחות הבנייה בחיפה החל עת נסללה מסילת רכבת חדשה שחיברה אותה לדמשק ולמסילת הרכבת החג'אזית. המושבה הגרמנית (לאורך רחוב בן-גוריון היום) נבנתה החל בסוף המאה ה-19 על ידי קבוצות טמפלרים מגרמניה, ובתקופה של חמישים שנים הוקמו בעיר בניינים ושכונות ערביות רבות, ומספר התושבים בה גדל פי שישה.

בתקופת המנדט הבריטי (1922–1948) גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ פי עשרה בערך, בעיקר בעקבות העליות לארץ, עד לכ-650 אלף איש. האוכלוסייה הערבית צמחה פי שניים, ולקראת שנת 1947 כללה כ-1.4 מיליון איש. כ-800 אלף מהם התגוררו בשטח הכלול היום בגבולות מדינת ישראל (גבולות הקו הירוק). במלחמה בשנת 1948 השתנה המצב: הרוב המוחלט של הערבים הפלסטינים שהתגוררו בשטח שנכלל בגבולות מדינת ישראל עזבו בכורח הנסיבות או גורשו במהלך המלחמה, וממשלת ישראל החליטה שלא לאפשר להם לחזור. מאות אלפי ערבים נעקרו מאדמותיהם והיו לפליטים, ובתחום מדינת ישראל בגבולותיה החדשים נותרו כ-160 אלף ערבים בלבד. באותה העת הגיעו לישראל מאות אלפי יהודים מרחבי העולם, והיחס בין היהודים לערבים התהפך: היהודים היו לרוב, כ-85% מכלל האוכלוסייה, והערבים מיעוט, כ-15%.[9]

במלחמה נחרבו אתרי מורשת ומבני מורשת, ורבים מהשכונות והיישובים והערביים נהרסו במלחמה או התרוקנו מבעליהם. רוב החוקרים מעריכים שבזמן המלחמה קרוב ל-500 כפרים ערביים נהרסו ותושביהם גורשו או נמלטו.[10]

 

העברת הבעלות על חלקי מורשת בנויה

הדיון במורשת הערבית הבנויה כרוך בתהליכים היסטוריים ובאפשרויות הטמונות בשליטה ובבעלות על מבנים ואתרים בתוך ישראל שהם היום אתרי מורשת ערבית פלסטינית. המהלכים ההיסטוריים הובילו בסופו של דבר למעבר של מרבית הקרקע שבבעלות ערבית פלסטינית לבעלות ציבורית או לניהול ציבורי, כלומר לבעלות או לניהול של המדינה. להלן פירוט קצר של כמה מהם:

1. אדמות שהיו ברשות השלטון המנדטורי באחריות הנציב העליון (ולא בידי בעלים פרטיים) עברו עם קום המדינה למדינת ישראל.
2. בשנת 1950 נחקק חוק נכסי נפקדים, שהכשיר העברה של רכוש שהיה שייך למי שהוגדרו בחוק נפקדים לידי המדינה. נפקדים הם כל מי שהיו בעלים של רכוש בישראל ועזבו לשטח שהיה בשליטת מדינת אויב, כלומר מדינות ערב. גם מי שעזב את ביתו במהלך הלחימה ועבר לכפר סמוך או הסתתר סמוך לביתו (בין שעזב מרצון ובין שגורש) הוכרז נפקד. היו גם נפקדים במעמד של פליטים פנימיים. הקרקע והבתים של הנפקדים שעזבו במהלך המלחמה עברו לרשות האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מאוחר יותר לידי רשות הפיתוח, וממנה למנהל מקרקעי ישראל.
3. גם רוב הקרקעות שהיו בניהול הווקף המוסלמי הוכרזו כנכסי נפקדים. כך עברו לידי המדינה שטחים ומבנים היסטוריים שניהל הווקף, בהם בתי קברות ומוסדות ציבור.

 

היעדר תכנון ביישובים הערביים

מאז קום המדינה לא הוקם בישראל יישוב ערבי חדש (מלבד העיירות לבדווים בנגב), והיישובים הערביים הקיימים מבוססים על יישובים שהוקמו לפני קום המדינה בלא תכנון מוקדם. לפיכך בנייה בלא היתר רווחת בקרב התושבים הערבים. לטענת רבים מהם הבנייה בלא היתר היא תוצאה של כורח הנסיבות ולא של רצון להפר את החוק.

על פי החוק, כדי לבנות בית יש לפנות אל ועדה מקומית לתכנון ולבנייה ולהשיג ממנה היתר בנייה בהתבסס על תוכנית מפורטת של היישוב ושל החלקות שמותר לבנות עליהן ובה מידע כולל על הבנייה המותרת – לדוגמה, על כמה מטרים לבנות בכל חלקה ואיפה. ואולם לא לכל היישובים הערביים יש תוכנית מתאר תקפה או מעודכנת. ביישובים שבהן מצויות תוכניות מתאר מתקשים להפיק מהן תוכניות מפורטות (שמכוחן יוצאו היתרי בנייה) ולממש אותן, ורק ברשויות ערביות בודדות מכהנת ועדה מקומית לתכנון ולבנייה. כתוצאה מכך כמעט שאין מדיניות של בנייה וגם לא של מורשת בנויה או טיפוח שלה בכל היישובים הערביים במדינת ישראל.

 

מורשת תרבותית ערבית בגליל: חיפה, עכו והכפרים

כדי להבין את הייחוד של תחום השימור של המורשת הערבית בישראל ואת הבעיות בו, נציג מקרי מבחן של יישובים שיש בהם אתרים ראויים לשימור. זוהי סקירה ראשונית, ומטרתה העיקרית היא להבין את ההקשר ההיסטורי של המורשת הבנויה באתרים ואת ההתפתחויות שהשפיעו על מערך המבנים והיישובים מאז שנת 1948. חלק ניכר ממורשת בנויה זו נפגע במלחמה, או ננטש ונהרס מסיבה זו או אחרת במהלך השנים. הסקירה להלן היא ניסיון לתאר את תרחישי העבר ואת הפוטנציאל הגלום במה שנשאר. מתברר שככל שהתרחב ההרס המכוון בעקבות צעדי מודרניזציה כאלה ואחרים, צצו פעילויות מקומיות ביוזמה של אנשים פרטיים או עמותות ללא מטרת רווח בניסיון להגן על המורשת ועל שימורה. על כן, למרות הטון הפסימי משהו במסמך זה, אנו בדעה שיש הרבה מה להציל ושיש דרכים רבות לפעול בהן במטרה להנחיל את המורשת הערבית בארץ לדורות הבאים.

היישובים המוצגים להלן כולם בגליל, והם נבחרו משלושה שיקולים: (1) פעילות קיימת של שימור מבנים ומורשת (עם תוצאות או בלי תוצאות); (2) לאחר בדיקה ראשונית בחודשים ינואר–אוגוסט 2020 מתברר שיש פוטנציאל לשיתוף פעולה ממשי בעתיד עם ראש הרשות או חבריה; (3) גרעין כפר עתיק ומבנים לשימור בתוך היישוב שהם פתח לעבודה ולמעקב בעתיד.

 

חיפה

יש המשערים שהשם חיפה נגזר מהמילה הארמית "כיפא" (סלע), בשל מיקומה של העיר על צוקי סלע בולטים אל הים, ובדומה להרים אחרים בגליל, טופוגרפיה זו הקנתה לה מעמד דתי פולחני לאורך ההיסטוריה. הצלבנים קראו לאזור "חיפאס", כנראה בהשפעת השם הערבי שלה – חיפא.[13] בזכות מיקומה חיפה הייתה, במיוחד מאז סוף המאה ה-19, אזור צומח וקולט הגירה מיישובים בארץ ומחוץ לארץ. בתחילת המאה ה-20 חיו בחיפה כ-10,000 תושבים, ובשנת 1948 המספר עלה ל-120 אלף. היום חיים בעיר יותר מרבע מיליון תושבים – יהודים וערבים.

מאז תקופת הנצרות המוקדמת חיפה הייתה עיר חשובה לדתות ולתרבויות שונות: למשל, בנצרות רווחת האמונה שישו ומשפחתו עברו בחיפה בדרכם ממצרים חזרה אל ביתם בנצרת, וכמה כנסיות ניצבות ברחבי העיר העתיקה; בתקופה האסלאמית העיר הייתה נמל מסחרי חשוב, וחומות נבנו להגנתה; בתחילת שנת 1100 העיר נפלה לידי הצלבנים והם שלטו בה למשך 87 שנים, עד שכבש אותה צלאח א-דין; לאחר שנים אחדות הצלבנים כבשו אותה שוב, עד לשנת 1291.

בתקופה הממלוכית העיר נזנחה, והיא הייתה לכפר קטן, ואילו עכו שכנתה שימרה מעמד חשוב יותר. רק בתקופת שלטונו האוטונומי של דאהר אל-עומר בצפון פלסטין (1756–1775) הוקמו בעיר מבנים חדשים. אל-עומר הרס חלק ממה שנקרא אז "חיפה העתיקה" והתחיל לבנות את "חיפה החדשה", שלושה קילומטרים מדרום מזרח לעיר העתיקה – הוא הקיף אותה בחומה, הקים בה שלושה מגדלי שמירה ובנה מבנים, בהם סאראיא השלטון, אל-חסבה ומסגד א-נסר. אומנם בתקופתו של אל-עומר העיר הייתה יישוב קטן, אבל היא זכתה למעמד קוסמופוליטי אחרי שפתח את שעריה לתושבים ערבים וזרים. בסוף המאה ה-18 נכבשה חיפה על ידי כוחותיו של נפולאון בדרכו לעכו, ובתחילת המאה ה-19 שלט עליה אבראהים פאשה, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים באותה העת. תנופת הבנייה העיקרית של חיפה הייתה במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

 

להלן פירוט של שכונות חשובות מבחינת המורשת הבנויה של חיפה ומבנים היסטוריים:

• אל-בלאנה היא אחת השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומת העיר בתקופתו של דאהר אל-עומר. במרכז השכונה נמצא מסגד אל-אסתקלאל (מסגד העצמאות), שנבנה בתקופה העות'מאנית ונחשב לאחד המסגדים החשובים שנבנו בפלסטין באותה תקופה.
• בנייני המגורים בשכונה זו הוקמו במחצית הראשונה של המאה ה-20, במיוחד מאז שנות ה-20 של המאה ה-20, והם מושפעים מסגנונות מודרניים בשילוב סגנון בנייה ערבי באבן מקומית. השכונה והכביש הראשי שחצה אותה חיברו את העיר לערים אחרות בגליל (בהן נצרת ועכו), ומהן עם הערים הגדולות (דמשק וביירות), ומכאן חשיבותם הכלכלית והמסחרית. בצד המזרחי של השכונה נבנתה תחנת הרכבת הראשית (רכבת החג'אז), וחלקים רבים ממנה השתמרו עד היום.

היום השכונה מוזנחת והדירוג הסוציו-אקונומי שלה נמוך. הקמת רחוב אבן גבירול בשנות ה-50 הרסה את המבנים העתיקים – יש שנהרסו לחלוטין ויש שההרס שלהם חלקי, רוב מה שנותר מהם אינו מטופל או מתוחזק, ואין יוזמה או תוכנית לשימורו. גם שינויים בתוואי הקרקע בשכונה בשנים האחרונות ובניית קירות תומכים בגובה רב יצרו מרחבים מוזנחים חדשים, והם מקור מטרד לתושבי השכונה.

 

 

 

 

• שכונת ואדי נסנאס הייתה אחת השכונות הערביות היחידות שלא נהרסו במלחמת 1948, ולכן היא משמרת את ההיסטוריה והמורשת הבנויה הערבית שלה יותר משכונות אחרות בעיר. לאחר המלחמה אילצה המדינה את רוב התושבים הערבים של חיפה להתקבץ בתוך השכונה, וכך המורשת הבנויה שבה ניצלה מהרס. ואולם במהלך השנים המדינה הזניחה את השכונה, לא אפשרה לבעליהם המקוריים של הבתים או לבני משפחותיהם להתגורר בהם, ויש בה לא מעט בתים נטושים. אם לא יינקטו הליכים מיידיים לשימורם בתים אלו עלולים להתמוטט.
• המורשת הבנויה בשכונה זו משמרת סגנונות המאפיינים את הבנייה בתחילת המאה ה-20, והם דוגמה מובהקת, אך מוזנחת, לסגנון הבנייה הייחודי באזור, הן בארכיטקטורה ובאבן הן בסגנון הפתחים, בצבעים ובחלוקה הפנימית של הבתים. למרות ההיסטוריה החברתית והפוליטית והמורשת הבנויה החשובה בשכונה עד היום היא לא זכתה לתמיכה מהעירייה או מרשויות המדינה כדי לשמר את המבנים.

כמה מהמבנים החשובים בשכונה הם: המבנה ההיסטורי של עיתון אל-אתחאד, אחד העיתונים החשובים בחברה הערבית שיוצא לאור במשך שנים, עוד מלפני קום המדינה; המבנה שבו חי בתחילת המאה ה-20 המשורר נוח אבראהים; ביתו של אחמד דחבור, גם הוא משורר מוכר; בניין מטה המפלגה הקומוניסטית; אזור השוק; כנסיית מאר יוחנן ובית הספר השייך לכנסייה; כנסיית מאר אליאס הקתולית, שנבנתה בשנות ה-30.

• שכונת חליסה נמצאת בצד המזרחי של העיר, והיא כוללת בתים אחדים שנבנו במורד ההר. בתים אלו נבנו בשנות ה-20 של המאה ה-20 והיו שייכים למשפחות עשירות מפלסטין ומסוריה שהתגוררו בחיפה, אך עיריית חיפה הרסה אותם באמצע שנות ה-80. לא רחוק משם אפשר למצוא את מסגד אל-חאג' עבדאללה. המסגד נבנה בשנת 1932 והוא עוד דוגמה להרס של המורשת הערבית הבנויה בארץ: במלחמת 1948 הכוחות הציוניים הפגיזו אותו והוא ניזוק בחלקו, ובמשך עשרות שנים מאז המדינה לא תיקנה את הנזקים, וגם לא עיריית חיפה. על פי מנסור15[15] ותושבים אחרים של חיפה רק יוזמות פרטיות לשימורו הניבו פירות, והוא נפתח מחדש לפעילות בעשרים השנים האחרונות. אף על פי כן נחוצים תמיכה רשמית וסיוע בשימורו.

בצד המערבי של השכונה נמצא ואדי רושמיה, אזור עתיר מים בעבר, ועדיין אפשר למצוא בו שרידים למבצר רומי ביזנטי ששופץ במאה ה-18 בתקופת דאהר אל-עומר. לצערנו גם פינה היסטורית זו נזנחה, ואין היא נכללת בתוכניות השימור או במסלול התיירות של העיר.

• העיר העתיקה של חיפה – השכונה שבנה דאהר אל-עומר במאה ה-18 כללה ביצורים וחומה הקיפה אותה. כאמור, הוא קרא לשכונה אז "חיפה החדשה", והיום היא מוכרת בשם "העיר העתיקה".[16] רוב חלקיה ההיסטוריים נהרסו במבצע שקמונה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, ביוזמת עיריית חיפה, במטרה למחוק את הזהות הערבית הפלסטינית של העיר העתיקה.

כיכר אל-כמרה, במרכז העיר העתיקה, נקראה על שם המשפחה הערבית הפלסטינית שבנתה מבנים רבים מסביב לכיכר, אך בשנות ה-50 העיר שינתה את השם לכיכר פריס, ובכך פגעה באופן בוטה במורשת וההיסטוריה של המקום.

החלק המערבי של העיר העתיקה ידוע בשם שכונת הכנסיות, בשל ריבוי הכנסיות בו, ובהן בין היתר כנסיית מאר לויס (מסוף המאה ה-19) וכנסיית מאר אליאס (משנת 1867). מסגד אל-ג'רינה היה המסגד המרכזי של חיפה בתקופה העות'מאנית – גם הוא ניזוק בהפגזות בשנת 1948. בצידו מגדל השעון, שנבנה בתקופה העות'מאנית (בשנת 1901) לרגל חצי יובל לשלטונו של הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד השני.

ההזנחה המתמשכת בשימור המורשת הערבית הפלסטינית בחיפה באה לידי ביטוי בעיר העתיקה ביתר שאת. לדוגמה, מסגד א-נסר, המסגד העתיק ביותר בחיפה (נבנה על ידי דאהר אל-עומר בשנת 1764), נפגע בסדרה של פעולות ונדליזם, וחלקים ממנו נהרסו. היום הוא עדיין עומד בזכות צעירים שמתנדבים לשמור עליו ולשפץ אותו. ואולם, העירייה וגם המדינה אינן רואות לנכון לשמר מבנה היסטורי חשוב זה.[17]

 

• שכונת ואדי סליב היא אחת השכונות המוזנחות ביותר בחיפה. בשנת 1948 כל תושביה הערבים גורשו או ברחו ממנה, מאז מבנים רבים עומדים בה נטושים, ובמשך עשרות שנים העירייה לא קידמה תוכניות להצלת המורשת הבנויה העשירה שבתחומה. להפך – במהלך השנים היא הרסה בתים ערביים במטרה למנוע את חזרתם של תושביהם המקוריים.[18] בשנים האחרונות רשויות המדינה הוציאו מכרזים חדשים למכירת בתים היסטוריים בשכונה, ובתים אחדים שינו את ייעודם ממגורים למסחר ועסקים. כך השכונה מאבדת את צביונה ואת היופי האדריכלי שלה.

 

 

• חמאם אל-פאשה (החמאם הטורקי) נבנה בתקופה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20 והיה מוקד למפגש חברתי של תושבי חיפה. עד לשנות ה-70 של המאה ה-20 פעל החמאם, ומאז הוא הופעל כמועדון לילה, ובעת האחרונה כמסעדה. נראה שמפעילי המקום משנים והורסים חלקים ממנו כראות עיניהם. כדי להציל את מה שנשאר ממנו ולמנוע את הריסתו נדרשות עבודות שימור מתמשכות.

לסיכום, העיר חיפה המודרנית טומנת בחובה היסטוריה ומורשת בנויה עשירה – מהתקופה העות'מאנית ועד תקופת המנדט – למרות ההרס הרב של הבתים הישנים לפני מלחמת 1948 ולאחריה, ולמרות פעולות מחיקה של המורשת הבנויה במהלך השנים, דוגמת מבצע שקמונה. ראוי שהעירייה ורשויות המדינה יציבו יעדים חדשים להצלתם ויעצרו לאלתר את ביצוע התוכניות לשינוי פני השכונות.

 

עכו

רוב תושביה של עכו העתיקה הם ערבים פלסטינים. בבחינת המורשת הבנויה בעיר ושימורה מצטיירת תמונה קודרת. חפירות ארכאולוגיות לימדו שהיישוב העתיק של עכו נמצא בתל אל-פוחאר, או גבעת נפולאון כפי שהעירייה מתעקשת לכנותו, ממזרח לעיר העתיקה של ימינו.[19] עכו פרחה במשך כ-4,000 שנה, במיוחד בתקופות הרומית והערבית, ולתקופה קצרה הייתה בירת המדינה הצלבנית. דאהר אל-עומר בנה אותה מחדש במאה ה-18 ובתקופתו היא הייתה לאחת הערים החשובות ביותר בפלסטין ובלוונט. בעיר העתיקה יש שבעה מסגדים וחמש כנסיות – עדות לתרבות ולאחווה הדתית באוכלוסייה לאורך הדורות.

עכו העתיקה היא אחת הערים ההיסטוריות המרשימות ביותר באגן הים התיכון. היא גם העיר הערבית היחידה שנותרה על שפת הים התיכון בתוך הקו הירוק בישראל. העיר העתיקה שוקקת פעילות וחיים, והשוק שלה עדיין מתפקד. זאת למרות האתגרים הכלכליים והשינוי בהרגלי הצריכה של האזרח המודרני במאה ה-21, והודות לתושביה, שממשיכים לעמוד על זכותם לשמר את סגנונה ואת המורשת המיוחדת שלה. התושבים משמרים את תפארתה של אותה עיר קדומה שנפולאון בונפרטה לא הצליח לכבוש בשנת 1799 ושעליה אמר: "אילו כבשתי את עכו חייליי היו זוכים להילה של קדושה ואני הייתי קיסר ששולט על כל המזרח".[20]

ערי חוף רבות התרחבו והתפתחו מבחינה כלכלית במאה ה-19, ובהן גם עכו: מסגדים, בתי מרחץ וח'אנים נבנו בתוך העיר; סוחרים עשירים התיישבו בה ובנו אחוזות ובתים בסגנון הנאו-קלאסי המזרחי של סוף המאה ה-19; רבים מהמבנים שהוקמו מאז תקופת דאהר אל-עומר נבנו מעל השכבות הבנויות הקודמות, כמו בערים היסטוריות אחרות בעולם (למשל העיר העתיקה בירושלים); מערכת החומות המרשימה של העיר פותחה אף היא על ידי השליטים המקומיים של עכו מאז תקופת אל-עומר. שרידים של מערכת אספקת המים העתיקה שהוקמה באותה תקופה עדיין נמצאים ברחבי העיר.

 

בעכו חיים היום כ-55,000 איש, כשליש מהם (18,000) ערבים. בדרך כלל היא זוכה לציון 4 מתוך 10 במדרג החברתי-כלכלי הכללי, והשכר הממוצע של תושביה הוא 5,430 ש"ח (הממוצע הכללי: 9,351 ש"ח) – דומה לשכר הממוצע בערים ובכפרים רבים בגליל. על פי עדותם של פעילים חברתיים בעיר, יותר משליש (כ-38%) מהאוכלוסייה בעכו העתיקה סובלת מהזנחה של מוסדות המדינה וחיים מתחת לקו העוני.[21]

תושבי העיר העתיקה מספרים שבשנים האחרונות יש שיפור קל ביותר במצבם הכלכלי אך הוא עודנו גרוע. זאת למרות ההיסטוריה העשירה של העיר, שטומנת בחובה אפשרות לשגשוג ופיתוח של העיר. א', תושב העיר, טען בריאיון עימו: "המדינה מתעניינת בשיווק עכו שמתחת לאדמה, בעוד המורשת הבנויה שמעליה סובלת מיחס מפלה, במיוחד אם האופי שלה ערבי או מוסלמי".

בשנת 2001, לאחר שמדינת ישראל הגישה בקשה להכרה בעכו כאתר מורשת עולמית, הכריזה ועדת המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו שעכו היא אתר מורשת עולמית. בתיק המועמדות שהגישה המדינה היא התחייבה לתמוך במאמצי השימור בעיר העתיקה בהתאם לסטנדרטים הבין-לאומיים המקובלים כיום. לצערנו, מאז ההכרזה ההיא המדיניות של שימור המורשת הבנויה בעכו אינה מתיישבת עם רוח ההכרזה ועם החוק הבין-לאומי כפי שהוא מתבטא בהסכמים הבין-לאומיים בתחום השימור, ולא עם ההוראות והסטנדרטים שקבע צוות המומחים של אונסק"ו ושהוועדה אימצה.

המדינה ורשויותיה התחייבו ליצור מערכת מקומית לשיתוף אמיתי של תושבי העיר העתיקה בקבלת ההחלטות הקשורות לחייהם ולמורשת שלהם, כמפורט בסעיפי ההכרזה:

 

Ten. Property management plan and statement of objectives

3. Provision of a solution to the inhabitants in the fields of residential accommodation, environment, community services, infrastructure, employment and involvement of the public in the planning process. [22]

 

המדינה גם קבעה כי לא תקדם כל לחץ של פיתוח ובנייה בעכו העתיקה:

 

One. Development pressure

Due to its unique geographical location the contact between the old city of Acre and the new city is limited, and the factor of development pressure does not constitute a problem.^[23]

 

לטענתנו התוכנית לשימור המורשת של העיר עכו אינה מתנהלת על פי ההתחייבויות לעיל. להלן כמה דוגמאות לכך:

• התושבים הערבים בעכו אינם צד מהותי בקבלת ההחלטות בכל הקשור בניהול עירם. נציגיהם, מנהיגיהם הדתיים, ארגוני הקהילה, הפעילים החברתיים והפוליטיים שלהם ושאר בעלי העניין אינם חלק במערכת שיתופית לקבלת החלטות. בהתאם לעדותם של מספר פעילים חברתיים החיים בעיר, כמו למשל מר סמי חווארי (תושב ופעיל מרכזי בעכו), המערכת מתעלמת מהם באופן קבוע, חוץ מהשתתפות אקראית של חבר מועצה זה או אחר בנושאים הקשורים לעיר העתיקה.[24]
• בשנים האחרונות המדינה ורשויותיה, בהן משרד התיירות, עיריית עכו והחברה לפיתוח עכו, הכריזו על פרויקטים לפיתוח התיירות באתר המורשת העולמית עכו העתיקה. על פי התוכנית ייבנו מתחמים חדשים על גבי ח'אן אל-עומדן וח'אן א-שונה – שניים מהאתרים ההיסטוריים המרשימים ביותר של עכו העתיקה שנבנו בימי הביניים – וישראל הכריזה כי האתרים יזכו לשימור על פי כללי השימור המחמירים של אונסק"ו. ואולם לפי התוכנית כל תושבי האתר הערבים (יותר ממאתיים) יפונו מייד, כדי לפנות מקום ל-300 חדרי מלון בתוך כל אחד מח'אנים אלו ובאזורים הסמוכים. לשם קידום התוכנית הרשויות מסבירות כי הצהרת אונסק"ו היא שהביאה משקיעים גדולים כדי לבנות מלונות תיירות – ואולם למרבה האירוניה, והצער, מחיר הפיתוח הוא הרס של המבנים מימי הביניים שבלעדיהם עכו לא הייתה מועמדת להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמיים של אונסק"ו. מתברר שמעמדו של אתר המורשת העולמית של עכו העתיקה משמש לקידום הפיתוח התיירותי אך להזנחת מבנים שערכם ההיסטורי והתרבותי רב. ברשימת המבנים המועדים להריסה נמצאים כמעט כל המבנים ההיסטוריים החשובים ביותר של עכו:

1. ח'אן א-שוורדי: מתוכננים שיפוץ והתערבות אדריכלית הכוללים בנייה מחודשת שתשנה לחלוטין את המבנה כדי להופכו למלון בן 60 חדרים.
2. אזור אל-בוסתאן: מתוכנן לקום במקום מלון ובו 60 חדרים.
3. ח'אן אל-עומדן וח'אן א-שונה: ייהפכו למלון גדול של 170 חדרים.
4. מתחם כנסיית יוחנן המטביל: מתוכנן מלון.
5. בורג אל-קוריים (טירת קוריים): יוסב למרכז כנסים ומסעדה.
6. אזור 54, ובו אולמות קשתות מרשימים מימי הביניים: יהיה למרכז "פעילויות תיירותיות".
7. בית הבד הישן: מתוכנן במקומו מלון.
8. אזור לגונה במתחם הצלבני: ייבנה מלון גדול של 170 חדרים.

נראה כי הרשויות, שתפקידן שימור המורשת האדריכלית של עכו העתיקה, למעשה מזניחות באופן שיטתי ומכוון את המבנים החשובים הללו כדי להציג את התיירות כאפשרות היחידה שתציל את ההרס המוחלט שלהם, שהיה אפשר למנוע על ידי שימורם.

עדויות רבות למצב השימור הגרוע ב-14 השנים האחרונות מאז הצהרות אונסק"ו נגלות בביקור בח'אן אל-עומדאן ובח'אן א-שונה; בחמאם הטורקי מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נהרסו חלקים בשל מניעה מהתושבים לפעול למען אחזקתו ושימורו.

 

 

 

 

המורשת התרבותית הבנויה במרחב הכפרי בגליל

אין עוררין על כך שרוב הכפרים הערביים הפלסטיניים בגליל שומרים על גרעיני הכפר הישן, או חלקים מהם. יש בהם מבנים מרשימים המעידים על העושר התרבותי ומסורת הבנייה באבן המקומית באזור, והתושבים משתמשים בהם במגוון דרכים המותאמים לחיי היום-יום שלהם. כדי להבין את המורשת התרבותית של הגליל יש ללמוד על התפתחות הכפר החקלאי הישן ועל הקשר בין תכנון הבית לבין צורכי החיים של בעליו. לפיכך בחרנו להציג שני סוגים של מבנים הנמצאים בכפרים בגליל. כמובן, סקירה זו חלקית בלבד ואינה מתיימרת להציג את כל רכיבי המורשת הבנויה באזור.

• מבנים שקירותיהם אבן והקשתות הם הבסיס לגג. עד סוף התקופה העות'מאנית המבנים האלה נבנו בכל גרעיני הכפרים בגליל. הגג בנוי מכמה שכבות:

– שכבת ענפים גדולים ועבים במרחק של 60–80 ס"מ ביניהם.

– שכבה של ענפים דקים של עצי זית יצרה שיפוע כדי למנוע חדירה של מי גשם.

– שכבת ענפים החזיקה את הגג ושמרה את הענפים יחד.

– שכבת אדמה אפורה בעובי 10 ס"מ.

– שכבת חרס לאטימת חריצים.

 

 

• מבנים בסגנון אל-עקד (العقد) נבנו בעיקר מהמאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-20. צורתם מרשימה וייחודית. הגג הוא קשת אבנים מרובעת והוא מחובר לבסיסים רחבים בארבע פינותיו. בדרך כלל המבנה בנוי מאבני גיר גדולות, בתוספת חרס וחצץ, והשילוב מקנה לבית חוזק ויציבות ייחודיים למבנים עתיקים. אבנים אלו סותתו בעובי מיוחד – עד מטר – כדי ליצור חום בימי החורף הקרים וקרירות בימי הקיץ.

יש כפרים ערביים שאפשר למצוא בהם מבנים אחדים כאלה פזורים בגרעין הכפר, ויש כפרים שיש בהם מבנים רבים כאלה. למשל, בעילבון נספרו כ-25 מבני עקד, אך בכפר השכן בועיינה-נוג'ידאת מצאנו רק מבנה אחד ששרד בפיתוח המודרני. בקרב התושבים של בועיינה-נוג'ידאת המבנה היחיד מסמל מורשת שהולכת ונעלמת, ובתי הספר בכפר מארגנים לכל שכבת גיל טיולים וימי לימוד שבהם הולכים לעקד, לומדים על ההיסטוריה שלו ועל החשיבות שלו, ובתוך כך מטמיעים ערכים הטמונים בחיים בתקופה שבה עדיין נבנו מבנים כאלה. גם תיירי פנים מבקרים לעיתים במבנה.

גם בעכו ובנצרת במיוחד אפשר למצוא מספר רב של מבני עקד, והמודעות הגוברת לערכי המורשת התרבותית מייצרת בשנים האחרונות ניסיונות רבים של תושבים מקומיים לשמר אותם. ואכן, בהשוואה לסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, כנראה בשנים האחרונות פחות ופחות מבנים כאלה נהרסים. למרות זאת עדיין לעיתים מבנים נהרסים על ידי בעליהם, בשל מחסור בחקיקה ובהסדרה. תושבים מכפר כנא מספרים שבניין עקד נהרס בשנת 2019 ליד הכביש הראשי בתוך היישוב, והמועצה המקומית ורשויות התכנון באזור לא מנעו את הריסתו.

 

דרישה להכרה בכפרים הערביים ההרוסים

כאמור, מורשת תרבות אמורה לשקף את ההיסטוריה של אנשי המקום והיבטיה – הטרגיים והאחרים. בחברה הערבית בישראל יש דרישה כללית לשמור על שרידי הכפרים שהתרוקנו – בשל גירוש או נטישה – במלחמת 1948. מדובר על מאות כפרים ששרידיהם עדיין מצויים ברחבי הארץ. חוקרים ועמותות צברו ניסיון וידע רב על כפרים אלו בפעילותם במשך העשורים האחרונים, ובשנים האחרונות גם אדריכלים, אנתרופולוגים וארכאולוגים ישראלים קוראים לשימור אתרים אלו. למשל, שמואל גרואג אדריכל שימור, מציע לתקן את המעוות, לשמר את הזיכרון של 418 הכפרים שנהרסו ולהציבם "כחלק מהמורשת המשותפת";[25] נגה קדמן מציעה לשמר מורשת זו ובעזרתה לסלול דרך שתאפשר להתמודד עם התפיסה המעוותת של אותם אירועים, ואולי אף תקדם פיוס בתוך ישראל;[26] ספרים רבים העוסקים בזיכרון, בהיסטוריה ובמורשת של כפרים אלו נכתבו על ידי חוקרים ערבים פלסטינים – אך המדינה ממאנת להכיר בחשיבותם עד היום.

 

סיכום המדיניות המקומית של שימור המורשת בכפרים

בעלי התפקידים ובעלי העניין שפגשנו בכפרים בגליל בין פברואר ליוני 2020 כחלק מהתחקיר להכנת מסמך זה טענו כולם טענה בנוסח: "אנחנו צריכים לשמור על המורשת הערבית ביישוב שלנו". על השאלה למה לדעתם אין פעולות שימור מסודרות הרוב ענו שאין תמיכה של המדינה ביוזמות כאלה ושכל תקציבי השימור והפיתוח מופנים לאתרי מורשת יהודיים או ציוניים. בעניין התפקיד של הרשות המקומית, לפעילים החברתיים היו טענות רבות: ראשי הרשויות המקומיות אינם מציבים את תחום השימור בראש סדר העדיפויות שלהם, הם נמנעים מלהתמודד עם הצורך בשימור, והוא אינו עולה לדיון בישיבות של המועצות המקומיות; אפשר תמיד למצוא חבר מועצה אחד או שניים שמבקשים לקדם ולהסדיר את שימור המורשת הבנויה, אך בבואם לפעול לשם כך הם נתקלים בטענות של בעלי הבתים בדבר המחסור החמור באדמות לבניית בתים לילדיהם; בעלי הבתים אינם משתפים פעולה עם הצעות להגבלת השימוש בבניינים שברשותם, והאינטרסים המנוגדים מייצרים עימותים ומתח פנימי.

כמובן, וכפי שידוע ממקומות אחרים בעולם, במיוחד בכפרים עתיקים וצרים, יש מגוון אפשרויות לפעולה שהרשות המקומית יכולה לאמץ כדי לבנות מסגרת מוסכמת לשימור מבנים בעלי ערך תרבותי. לסיכום אנו ממליצים על כמה מהן:

1. שיתוף הציבור, קשב לבעיות ולצורכי התושבים בשכונה. בלא תחושת אמון בין הרשות המקומית ובין בעלי הבתים אין אפשרות להתקדם בתוכניות ארוכות טווח.
2. מציאת פתרונות מחוץ לקופסה. למשל, אפשר להציע לבעלי הבתים, בתיאום עם רשויות התכנון (תוך כדי הטמעת ההוראה בתוכנית-אב של היישוב), ניוד של זכויות הבנייה במבנה כדי לעודד אותם להימנע מכל הרס או שינוי במבנים שבבעלותם.
3. תוכניות לחיזוק המבנים מבחינה הנדסית (למשל כנגד רעידת אדמה) ולטיפוחם והשתתפות הרשות המקומית בחלק מהעלויות.
4. כאמור בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה בישראל, התשכ"ה-1965, על כל רשות מקומית להקים ועדה לשימור בתחומה. לצערנו רק מעטים מהכפרים מקיימים את הוראת החוק הזאת, ובכך נמנעת מהתושבים האפשרות ליצור שיח מקומי מהותי בנושא השימור. יש גם ועדות שאומנם הוקמו אך לא היו פעילות והרכבן לא תאם את הוראות החוק. משרד הפנים אינו מפקח על הקמת ועדות השימור ברשויות המקומיות, ולא היה בידו מידע מעודכן אם הוקמו. כמובן, ועדה לשימור יכולה להוביל מהלכים מרחיקי לכת, בצורת חוקי עזר בתחום השימור (למשל חוק עזר המאפשר לאכוף שיפוץ של חזיתות בתים ושמירה עליהן), ובכך להסדיר את העניין בעתיד – ולפיכך אנחנו ממליצים על הקמת ועדות וכן על פיקוח ממשלתי על הקמתן.

 

 

 

[1] S. Labadi and C. Long (eds.), 2010. Heritage and Globalisation, London and New York: Routledge

[2] W. Logan, M. Nic Craith and U. Kockel (eds.), 2016. A Companion to Heritage Studies, Oxford: John Wiley & Sons

[3] L. Smith, 2006. The Uses of Heritage, New York: Routledge

[4] D. Lowenthal, 2009. The Heritage Crusade and the Spoils of History, Cambridge: Cambridge University Press

[5] ראו למשל את רשימת האתרים המפורסמת באתר פרויקט "ציוני דרך" של המשרד לירושלים ומורשת.

[6] תכונות דמוגרפיות, אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

[7] א' קופמן, מ' כבהא וי' בוימל .2014. החברה הערבית בישראל, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

[8] נ' רוחאנא וא' סבאע'-חורי (עורכים), 2011. הפלסטינים בישראל: עיונים בהיסטוריה, בפוליטיקה ובחברה, חיפה: מדה-אלכרמל.

[9] B. Kimmerling and J. Migdal, 2003. The Palestinian People: A History, Cambridge: Harvard University Press, chap. 6: Odd Man Out – Arabs in Israel

[10] רוחאנא וסבאע'-חורי (עורכים) 2011 (לעיל הערה 8); Kimmerling and Migdal 2003 (לעיל הערה 9).

[11] ראו לדוגמה את הרשימה של אתרים טנטטיביים ורשמיים של אתרי מורשת עולמית מטעם אונסק"ו במדינת ישראל.

[12] א' זנדברג, 10.5.2018. "שבוע שימור האתרים מתעלם מהמורשת הערבית", הארץ.

[13] בחלק זה הסתמכנו על ראיונות עם מומחים על ההיסטוריה של חיפה ועל המקורות הבאים: ג' מנסור, 2007. מסלולים בהיסטוריה של העיר חיפה, חיפה: העמותה לפיתוח תרבותי; ג' מנסור, 2015. חיפה: המילה שהפכה לעיר, חיפה: אל-ארקאן; ת' גורן, 2007. ההיסטוריה של חיפה, חיפה: אוניברסיטת חיפה ועיריית חיפה.

[14] א' כרמל, 2002. תולדות חיפה בימי התורכים. חיפה: המכון ע"ש גוטליב שומאכר באוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור, עמ' i20.

[15] J. Mansour, 2015.  Haifa: A Word that has Become a City (Pictorial History)(Heb.); Haifa: al-Arqan (Arabic).

[16] J. Mansour, 2007. Paths in the History of Haifa. Haifa: The Association for Cultural Development (Heb.).

[17] כתב חיפהנט,  7.12.17. הישג היסטורי עם סיום העבודות לשיקום מסגד א-נאסר בחיפה. חיפהנט.

[18] J. Mansour, 2007. Paths in the History of Haifa, (Haifa: The Association for Cultural Development) (Heb.); J. Mansour, 2015.  Haifa: A Word that has Become a City (Pictorial History). Haifa: al-Arqan (Arabic); T. Goren 2007, History of Haifa (Haifa: Haifa University and Haifa Municipality) (Heb).

[19] נ' שור, 1990. תולדות עכו, ירושלים: דביר.

[20] T. Philipp, 2001. Acre: The Rise and Fall of a Palestinian City, 1730–1831, New York: Columbia University Press

[21] מ' בוצר, 2006. עכו: תהליך הידרדרות העיר והמלצות לשיפור. ירושלים: מכון מילקן.

[22] The Conservation Department of the Israeli Antiquities Authority, 2001. Nomination of the Old City of Acre for the World Heritage List, UNESCO, p. 53

[23] שם, עמ' 54.

[24] בשנים קודמות, חבר הכנסת, מר באסל גטאס התלונן לאונסק"ו בנוגע להזנחה והיעדר שיתוף הציבור בתוכניות פיתוח בעכו. ראו לדוגמה: Media Line, 24.5.15. Arab MKs: Acre Municipality Forcing out Arab Residents, Ynet.

[25] ש' גרואג, 2006. "שימור ושכחה", בלוק 4, עמ' 33–37.

[26] נ' קדמן, 2008. דחיקת הכפרים הערבים שהתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי, ירושלים: ספרי נובמבר.

• ישראל

אונסק"ו זכויות מורשת שימור