הר הבית/אל-חרם א-שריף וסביבתו – רקע ארכיאולוגי והקשרים פוליטיים

14 במרץ, 2017

הר הבית – הקדמה

בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הצהיר משה דיין, שר הביטחון דאז, כי הר הבית יישאר באחריות הווקף המוסלמי. הצהרה זו, והמשך ניהולו של מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף בידי הווקף המוסלמי, נתפסו כהסכמה מצד ישראל לשמירה על מעמדו של אל-חרם א-שריף כמתחם מוסלמי. בפועל, עוד לפני הצהרתו של משה דיין, קבעה ישראל עובדות בשטח, אשר שינו את מעמדו האוטונומי של המתחם ואפשרו לישראל להשפיע על הנעשה שם, בעיקר באמצעות שליטה בשערים למתחם ובנעשה בצמוד לחומותיו.

מאז יוני 1967 ועד ימינו מתקיים תהליך פיתוח בלתי פוסק בתוך הר הבית/אל-חרם א-שריף וסביבותיו, ושני הצדדים – ישראל והווקף המוסלמי – מנסים לשנות את ההסכמות משנת 1967. חפירת מנהרות הכותל, הכשרת מסגד אל-מרוואני (המכונה גם "אורוות שלמה") ובניית גשר המוגרבים הן הדוגמאות הבולטות לכך. לצדן מתקיימות פעולות נקודתיות, אשר יוצרות יחד מציאות חדשה בהר הבית וסביבותיו. גם לפעילות המתקיימת בעיר העתיקה ובכפר סילוואן השפעה רבה על מעמדו של המקום ועל המתיחות השוררת בו.

במסמך זה נעמוד על השימוש בחפירות ארכיאולוגיות ובחפירות שהוצגו כחפירות ארכיאולוגיות בשני אזורים אלו, המשפיעים על המאבק על הר הבית וכן על אופיו ומעמדו. מאחר שכל בנייה בעיר העתיקה וסביבותיה תלויה באישור רשות העתיקות, המחוייבת על פי חוק לשמור, לפקח ולקבוע אישורי בנייה או פיתוח, אך טבעי שהארכיאולוגיה תוצב בחזיתו של מאבק פוליטי זה.

להורדת הדו"ח הר הבית/אל-חרם א-שריף וסביבתו – רקע ארכיאולוגי והקשרים פוליטיים כקובץ PDF

חלק א' – תולדות האתר: כיצד הפך הר הבית לאל-חרם א-שריף

אִפיוני המתחם והמסורות הדתיות הקשורות בו

הר הבית – אל-חרם א-שריף בערבית – הוא מתחם בן כ-140 דונם בפינה הדרומית-המזרחית של העיר העתיקה. כיום, משמש המתחם למרחב תפילה ולימודי דת מוסלמיים, ושוכנים בו מספר מבני דת מן העתיקים בארץ. המסורת היהודית מזהה את המקום כהר המוריה, לשם עלה אברהם אבינו לשם עקידת יצחק. המתחם מזוהה גם כמקומו של בית המקדש, שחרב סופית בשנת 70 לספירה. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

המסורת המוסלמית מזהה את המקום כ"מסגד הקיצון", הנזכר בקוראן בתחילת סורה 17: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנּוּ בִּרְכָתֵנוּ על סביבותיו, למען נַרְאֶה לו את אותותינו. הוא השומע ומבחין". זהו תיאור מסעו האגדי של הנביא מוחמד על גב סוסו אל-בּוּרַק ממכה אל המסגד הקיצון, שם עלה הנביא השמימה. הן היהדות והן האסלאם מזהות את כיפת הסלע כמקום העקדה (של יצחק – לפי היהדות; של ישמעאל – לפי האסלאם) וכמקום תחילת הבריאה ("אבן השתייה").

המתחם הקדוש בימינו

כיום, מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף מקבץ בתוכו מבני פאר ממיטב האדריכלות המוסלמית המקומית באלף השנים האחרונות. החל במאה השמינית ועד המאה העשרים, הובילה קדושת המקום במסורת האסלאם להקמתם של קרוב למאה מבנים במתחם. מלבד חשיבותו הדתית של אל-חרם א-שריף, הוא נודע כאתר מורשת בקנה מידה עולמי. במאבק הפוליטי והדתי על המתחם, עובדה זו מצויינת לעתים רחוקות ואינה זוכה להתייחסות הראויה לה.

החוקרים חלוקים בדעותיהם על מועד הנחתם של יסודות מתחם הר הבית. הרוב סבורים כי האזור הדרומי-המערבי שלו הוא הקדום ביותר (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה) וחלקים אחרים בו נבנו מאוחר יותר, בתקופה המוסלמית והלאה.

תשעה שערים מוליכים אל המתחם ואחד מהם – שער הרחמים – חסום. בדופנות המתחם ישנם שני שערים קטנים, כעין פשפשים, שאין להם שימוש. בדופנו הדרומית של המתחם נמצאים שלושה שערים אטומים: בקטע המערבי של הדופן נמצא שער יחיד, לידו שער כפול וממזרח להם שער תלת-קשתי. שערים אטומים אלו פונים אל חפירות הכותל הדרומי.

המבנים המוכרים ביותר בהר הבית הם מסגד אל-אקצא, הנמצא בקצהו הדרומי-המערבי, ומבנה כיפת הסלע, הנמצא במרכזו. לצדם ישנם מבנים ללימודי דת (מדרסות), מבני הנצחה וזיכרון (כיפת הסלע הוא אחד מהם), צריחים, מבנה היטהרות (הכּוֹס/אל-כאס) ועוד. חלק מהמבנים נוסדו במאה השמינית לספירה, בתקופה המוסלמית הקדומה, ואחרים נבנו בתקופה הממלוכית (מאות 15-14) ובתקופה העות'מאנית (מאות 20-16). בחלק מהמבנים נעשה שימוש משני בעמודים או בכותרות עמודים, שעל פי סגנונם הם משוייכים לתקופה הצלבנית או לתקופה הרומית-הביזנטית.

כיפת הסלע הוא מבנה זיכרון והנצחה, המשמש כיום כמסגד. זהו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שהשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשב למופת אדריכלי ואמנותי ולאבן יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות המוסלמית. כתובת המקיפה אותו מבפנים מתארכת את בנייתו לשנת 691 לספירה, תקופתו של הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן (705-685) לבית אומיה. את בניית מסגד אל-אקצא בדרום מתחם הר הבית מייחסים ההיסטוריונים לראשית המאה השמינית, זמנו של עבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, או בנו, אל-וליד הראשון (715-705). המבנה הוקם מחדש מספר פעמים והאחרונה שבהן בשנת 1035, בתקופה הפאטימית, לאחר רעידת האדמה בשנת 1033.

מבין שלל הכיפות הבנויות בהר הבית יש לציין את "כיפת העלייה", הנמצאת צפונית-מערבית לכיפת הסלע ומסמנת את מקום עליית הנביא מוחמד לשמים. המבנה מתוארך למאה ה-12, אך יש המקדימים אותו למאה השמינית. מבנה הנצחה נוסף הוא "כיפת הנביא", אף היא מצפון לכיפת הסלע, אשר נבנתה במאה ה-16 על ידי מוחמד ביי. בדומה לתארוך "כיפת העלייה", יש המתארכים את ראשית הקמתה של "כיפת הנביא" למאה השמינית. כיפה נוספת היא "כיפת השלשלת", הנמצאת ממזרח לכיפת הסלע, אף היא נבנתה, ככל הנראה, במאה השמינית על ידי עבד אל-מלכ, הח'ליף האומאי[1].

מבני דת נוספים מעצבים את המתחם החל מהתקופה האיובית (מאות 13-12), כמו המינרט שבשער ע'ואנמה וצריחים פזורים מן התקופה הממלוכית (המאה ה-14). מבנים יחודיים נוספים מהתקופה הממלוכית הם "דוכן הקיץ" (מנבר א-ציף), ומבנה ההיטהרות (אל-כאס). אחד המבנים המרשימים והיחודיים במתחם הוא מדרסת אשרפייה מן המאה ה-15, מופת של אדריכלות ממלוכית[2].

תולדות הר הבית/אל-חרם א-שריף

הר הבית מעולם לא נחפר חפירה ארכיאולוגית מסודרת, לכן רוב המידע על תולדותיו נובע מכתבים היסטוריים ומניתוח סגנוני של המבנים[3]. שלוש הדתות המונותאיסטיות מזהות אותו עם מקומו של מקדש שלמה מן המאה העשירית לפנה"ס, ויש חוקרים המזהים את המתחם כחלק מאזור הפולחן של ירושלים בתקופה הכנענית, במאות 10-18 לפנה"ס.

העדות הברורה ביותר לזיהוי המתחם עם בית המקדש השני הוא קיר הכותל המערבי, המתוארך לסוף המאה הראשונה לפנה"ס או לראשית המאה הראשונה לספירה. זהו אחד מקירות התמך של רחבת בית המקדש[4]. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו מדרום להר הבית וממערבו חשפו שרידי כותרות, עיטורים וכתובות, המעידים על חשיבות המקום בתקופה הרומית הקדומה, ימי בית שני. הממצא הארכיאולוגי בחפירות אלה, לרבות האבן עם הכתובת "בית התקיעה להכ[ריז]", מחזק את המסורת הרואה בהר הבית את מקום הבית השני[5]. בכותל הדרומי ישנם שלושה שערים חסומים: שער יחיד, שער כפול ושער משולש. נראה שחלק מהמתחם אמנם נבנה בימי הבית השני, אבל החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין מועד בניית השערים. יש המתארכים את הכותל הדרומי ושעריו, המכונים שערי חולדה, לימי בית שני, ואחרים מתארכים את בנייתם של מספר שערים בכותל הדרומי למאה השמינית לספירה, התקופה האומאית^[6].

עוד חלוקים החוקרים בשאלה מה נבנה על הר הבית לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. ההנחה היא שבמאה השניה לספירה הוקם בהר מקדש רומי פאגאני בהוראת הקיסר אדריאנוס. ככל הנראה, נהרס מקדש זה בראשית התקופה הביזנטית (מאה רביעית לספירה), ומאז עמד המתחם בשיממונו עד ראשית התקופה המוסלמית הקדומה במאה השביעית[7].

החל מסוף המאה השביעית, עם התבססות השלטון האומאי בארץ, החל פיתוח הר הבית כמתחם תפילה מוסלמי. לצד הקמת מבני הזיכרון ומסגד אל-אקצא, עודד השלטון האומאי עלייה לרגל לירושלים – כנראה כדי למנוע או לדלל את עליית הרגל למכה – וחיזק את חשיבות אל-חרם א-שריף באסלאם[8]. בתום התקופה האומאית, באמצע המאה השמינית, ירדה חשיבותה של ירושלים בעיני האסלאם, אך בתקופה העבאסית והפאטימית עלתה שוב קרנה של ירושלים, המסגדים שופצו והעלייה לרגל להר הבית לא פסקה עד התקופה הצלבנית (סוף המאה ה-11).

בניגוד לנוצרים הביזנטיים, שהפכו את הר הבית למצבור של אשפה, המשיכו הצלבנים לקדש את המתחם ולשמר אותו. בתקופה הצלבנית הוסב מסגד אל-אקצא לכנסייה, והוא הדין בכיפת הסלע. הצלבנים הם שקראו למתחם הדרומי-המזרחי שלו "אורוות שלמה". לאחר תבוסתם בשנת 1187, חזרו המוסלמים להר הבית, ולמן התקופה האיובית שבו להדגיש את קדושתו לאסלאם כתגובת נגד לזיקה של קודמיהם, הצלבנים, להר ולעיר. בתקופה הממלוכית (מאות 16-13) לא היתה ירושלים מרכז כלכלי או מִנהלי, אך מעמדה הדתי התחזק. כיום, רוב המבנים על הר הבית נוסדו בתקופה זו, וגם הבנייה מסביב לו מיוחסת לשליטים הממלוכיים. בתקופה העות'מאנית (מאות 20-16) נמשכה תנופת הבנייה של מונומנטים דתיים בהר הבית וסביבותיו, ובירושלים הִקצו הֶקדֵשים רבים את הכנסותיהם לאל-חרם א-שריף[9].

חלק ב' – שינויים במעמד הר הבית/אל-חרם א-שריף מן המאה ה-19 ועד היום

תולדות הגישה להר: למי הותר לעלות להר הבית ועל מי היא נאסרה

למן המאה הראשונה לספירה ועד שלהי המאה ה-19 היה הר הבית סגור בפני אוכלוסיות שונות. בתקופה הרומית והביזנטית לא הורשו היהודים לעלות לשם. החל מן המאה השביעית, למעט התקופה הצלבנית (המאה ה- 12), היה הר הבית סגור בפני לא-מוסלמים. מדיניות זו השתנתה רק בשנת 1885, אז הותר לאורחים נוצריים רמי מעלה לעלות להר. שינוי נוסף בגישה להר הבית חל בתחילת המאה העשרים, כאשר הותר ללא-מוסלמים להיכנס אל הר הבית. בתקופת המנדט חודש האיסור על לא-מוסלמים לבקר שם. לאחר מלחמת ששת הימים (שנת 1967) הוחלט להמשיך במדיניות המנדט הבריטי ולאפשר אוטונומיה של הווקף המוסלמי במקום, אך לאפשר עליית לא-מוסלמים להר. כיום, העלייה ללא-מוסלמים מתבצעת דרך שער המוגרבים בלבד. היהדות האורתודוקסית והממסדית מתנגדת לעלייה להר הבית מסיבות שונות. הבולטת בהן היא החשש מפני נוכחות של יהודים במקום שבו עמד לפנים קודש הקודשים, שמיקומו המדויק לא נודע, ובימי בית המקדש הורשה להיות שם ביום הכיפורים הכוהן הגדול בלבד. מאז האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הוחלט למנוע את כניסתם של מבקרים לא-מוסלמים, תחילה להר הבית/אל-חראם א-שריף כולו, ומאוחר יותר נאסרה הכניסה למסגדים בלבד (אל-אקצא וכיפת הסלע).

שינויים במתחם: משנת 1967 ועד פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה מדינת ישראל לחולל תמורות באזור ממערב לכותל המערבי ומדרום למתחם הר הבית. השלב הראשון היה הרס שכונת המוגרבים, בערב ה-8 ביוני 1967, יומיים לאחר תום המלחמה. למעט בתים ספורים בקצה המערבי, נחרבה השכונה, שראשיתה במאה ה-13, עד עפר, והשטח הוכשר לרחבת תפילה בכותל המערבי[10]. ארגון אונסק"ו מתח ביקורת קשה על הרס השכונה, שכלל כמה מבני דת מוסלמיים מן העתיקים והחשובים בירושלים: זאוִויַת אפדליה ויתכן שאף מסגד אל-בּוּרַק. לשכונת המוגרבים חשיבות רבה בתולדות העיר העתיקה ובקשר של תושבי המגרב לירושלים. על פי המסורות המוסלמיות, התיישבו בה חיילים בני המגרב מצבאו של צלאח א-דין.

לצד ההסכמה הישראלית להשארתם של שני מקומות בלתי נפרדים ממתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף באחריות הווקף המוסלמי, שאר השליטה עליו עברה לישראל. מדרסת תַנכִּזִיָה (אל-מַחכָּמָה), הסמוכה לשער השלשלת וצופה אל הר הבית, עברה לידי משטרת ישראל והמפתחות לשער המוגרבים נמסרו לרשויות הישראליות[11]. הדרישה הישראלית לאחריות על שער המוגרבים נתקלה תחילה בהתנגדות מצד הווקף המוסלמי, שטען שהאחריות על השערים כמוה כאחריות על המתחם כולו. אך לאחר מו"מ והפעלת לחץ מצד הרשויות הישראליות, עברה האחריות על שער המוגרבים למשטרת ישראל. החלטות אלה, לצד ההחלטה שהכניסה משער המוגרבים תותר ללא תשלום ללא-מוסלמים, הן הבסיס לשינויים הפיזיים והמִנהליים במעמד המתחם וסביבתו[12]. הנוכחות המשטרתית במדרסת תנכזיה מאפשר שליטה ובקרה על הנעשה במתחם, והשער מאפשר עליית יהודים, עלייה שהתפתחה במהלך השנים לדרישת זכויות נוספות ליהודים במקום, כגון תפילה ועוד.

בשנת 1968 החלה חפירה ארכיאולוגית מדרום להר הבית/אל-חרם א-שריף, שנוהלה בידי האוניברסיטה העברית, לצד חפירות שנערכו כצעד מקדים לפיתוח ובנייה ישראליים ברובע היהודי ועל הריסות שכונת המוגרבים. בחפירה סביב הפינה הדרומית-המערבית של מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף נחשפו שרידים מתקופות שונות בתולדות ירושלים, כגון קברים מן התקופה העבאסית, מבנים מן התקופה האומאית ושרידים מן התקופה הביזנטית והרומית. נוסף על כך, נחשפו שם שרידים המתוארכים לימי בית שני, התקופה הרומית הקדומה[13]. שטח החפירה נשמר כפארק ארכיאולוגי עד ימינו ונקרא הגן ע"ש דוידסון.

בשנת 1969 החלה חפירת המנהרות הנקראות כיום "מנהרות הכותל", המשתרעות מרחבת הכותל המערבי צפונה, בצמוד לקיר התוחם את הר הבית/אל-חרם א-שריף. חפירות אלו נערכו על ידי משרד הדתות ללא פיקוח ארכיאולוגי ואף לא כמחקר ארכיאולוגי מסודר[14]. הן יצרו פני שטח (או פני תת-קרקע) חדשים סביב הר הבית/אל-חרם א-שריף ובעיני הפלסטינים הן נתפסו כאיום על הזכויות המוסלמיות בהר הבית.

בשנת 1981 התעוררה מתיחות רבה במקום, כשאנשי הכותל המערבי חצבו מנהרה באזור המכונה "קשת ווֹרן" לעבר הר הבית[15] . החפירה הובילה לעימותים בין אנשי הווקף המוסלמי לאנשי הכותל המערבי. הרשויות הישראליות הורו על סגירת הפתח וחתימתו במלט. אירועים אלו ואחרים גרמו להחלטת אונסק"ו להכריז על ירושלים בשנת 1982 כאתר מורשת עולמית בסכנה[16].

חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994 הולידה שינוי משמעותי נוסף במעמד הר הבית/אל-חרם א-שריף. בהסכם נכתב שישראל מכירה בתפקידה ובמעמדה ההיסטוריים המיוחדים של ירדן במקומות הקדושים. עוד הוחלט, שבהסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים יילקחו בחשבון האינטרסים והאחריות ההיסטורית של ירדן במקומות הקדושים. בפועל, המשיכה ירדן לממן את משכורות עובדי הווקף וכיום היא הגוף המרכזי שישראל נושאת ונותנת עמו בכל הקשור להר הבית/אל-חרם א-שריף.

הרס שכונת המוגרבים והחפירות הישראליות סביב מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף אחרי שנת 1967 שינו לחלוטין את נוף העיר העתיקה. מאזור הבנוי בצפיפות בשכונות פלסטיניות, המגיעות עד חומות הר הבית/אל-חרם א-שריף, הפך האזור שמקיף את המתחם לשטח בלתי מיושב, שחלקו – רחבת הכותל המערבי – משמש לתפילה, וחלקו משמש כפארק ארכיאולוגי ("מרכז דוידסון"). בחלקים נרחבים שלו נחפרו מנהרות תת-קרקעיות שיצרו אתרים היסטוריים ודתיים המבססים את הקשר של עם ישראל לבית המקדש. הפעילות הישראלית סביב המתחם משכה לשם נוכחות כבדה של ישראלים והמתח אף התעצם.

אירועי 1996: הכשרת מסגד אל-מרוואני/"אורוות שלמה" והרס עתיקות הר הבית

בעקבות פתיחת מנהרת הכותל לעבר הוויה דולורוזה על ידי ישראל בשנת 1996, פרצו מהומות של פלסטינים, שגרמו למותם של עשרות ישראלים ופלסטינים ברחבי ישראל ובגדה. אנשי רשות העתיקות מעידים על כך שהחל משנת 1996 חל קושי ביישום הפיקוח הארכיאולוגי על הר הבית/אל-חרם א-שריף[17]. באותו זמן החלו עבודות הווקף המוסלמי במסגד אל-מרוואני לצורך הקמת מתחם תפילה במפלס שמתחת לרחבה[18] בחלקו הדרומי-המזרחי של המתחם, מזרחית למסגד אל-אקצא. מאוחר יותר נעשו שם עבודות בכלים מכאניים כבדים, לצורך הכשרת פתח רחב למסגד, והרס רב נגרם לעתיקות. טונות האדמה שנחפרו שם נשפכו לנחל קדרון, מזבלת אבו-דיס ומקומות אחרים. ככל הנראה, נעשו עבודות אלה ללא כל פיקוח ארכיאולוגי[19]. בשנת 1999 הוכשר מסגד נוסף באזור מסגד אל-אקצא, וגם אז הוציאו משם טונות של עפר ללא כל חפירה ארכיאולוגית, והרס רב נגרם לעתיקות. דו"ח מבקר המדינה משנת 2011 מעיד על ליקויים בעבודות הפיקוח הארכיאולוגי ובקבלת הרשיונות לביצוע עבודות הפיתוח בהר הבית בשנים 2007-2001: "ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש"[20].
נראה שבקרב אנשי המקצוע הישראלים והפלסטינים אין חולק על הרס העתיקות בעת בניית מסגד אל-מרוואני, אך כל צד מפרש את האירועים אחרת. ישראל בוחנת את הרס העתיקות מנקודת מבטו של החוק הישראלי, שעל פיו הר הבית הוא חלק משטח הנמצא בריבונות הישראלית, ואילו הפלסטינים טוענים, שלא זו בלבד שהיו הסכמות בין ישראל לווקף לגבי הכשרת מסגד אל-מרוואני, אלא שיש להתייחס להר הבית/אל-חרם א-שריף כאל מתחם מוסלמי הכפוף לחוק הירדני[21]. על פי החוק הירדני, אין לרשות העתיקות הירדנית זכות לפקח על עבודות הווקף המוסלמי באל-חרם א-שריף, והוא הדין ברשות העתיקות הישראלית[22].

מסגד אל-מרוואני ("אורוות שלמה") גובל בשערי חולדה וחפירות הכותל הדרומי, שנערכו על ידי ישראל בין השנים 1982-1968. בעקבות פתיחת מנהרות הכותל, התחזק החשש בקרב הווקף המוסלמי שישראל מבקשת להפוך את "אורוות שלמה" למתחם תפילה יהודי, על ידי פתיחת שערי חולדה[23]. מנקודת ראותם של המוסלמים, מוחים היהודים על הכשרת מסגד אל-מרוואני לא בשל הרס העתיקות, אלא משום שקבוצות יהודיות זיהו הזדמנות להקים בית כנסת במתחם הקדוש[24].

מספר סיבות מקשות על הערכתה של מידת הרס העתיקות בהר הבית. ראשית, לא נעשה פיקוח ארכיאולוגי על העבודות ובעת ביצוען לא נמצא בשטח שום ארכיאולוג שיוכל לספק חוות דעת מקצועית. שנית, הביקורת הרבה על ההרס באתר ודאי מושפעת ממשאלת לבם של רבים לריבונות ישראלית מלאה בהר הבית. בה בעת, פועל הווקף במודע לחזק את האחיזה המוסלמית בהר. ההגנה על העתיקות אינה עומדת בראש מעייניו ושיקוליו הם פוליטיים מעיקרם. אף על פי כן, נכתבו במשך השנים דו"חות ומאמרים על היקף ההרס ועל חשיבות הממצא ההרוס. נראה שרוב השרידים שנפגעו הם מן התקופות המוסלמיות, החל מן התקופה האומאית (המאה השביעית) ועד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-19). לדעה זו שותפים גם אנשי רשות העתיקות^[25]. ההנחה היא, שבמהלך עבודות הווקף נפגעו גם שרידים מתקופת בית שני, אך נראה ששרידים אלה היו מועטים וטיבם לא ברור[26] .

בשנת 2000 הוקם "הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית"[27]. הוועד הצליח לגייס רשימה מַרְשִימה של חברי כנסת, אנשי ציבור, אנשי רוח ואקדמיה, ואף דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי ואנשים שאינם מעורבים בפעילות פוליטית[28], שיצאו נגד הרס העתיקות בהר הבית. רוב הביקורת שהשמיע הוועד מכוּוָן להרס שרידים מתקופת בית המקדש. אמנם, עם ההקצנה הדתית והלאומית בירושלים התנערו רבים מחברי הוועד המקוריים מחברותם או מפעילותם בוועד[29], אך עיון ברשימת התומכים יעיד על העניין הציבורי הרב של החברה הישראלית בארכיאולוגיה בהר הבית[30].

הכשרת מסגד אל-מרוואני באופן חד צדדי הובילה להגברת הלחץ והביקורת על הרשויות הישראליות, בשל נטייתן להזניח את האכיפה בהר הבית ואת הפיקוח על הנעשה שם. על אף שקבוצות יהודיות הפועלות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית פעלו שם גם לפני הרס העתיקות, הרי שאחר כך הפך ההרס לנימוקן העיקרי של קבוצות אלה, בדרישתן להגן על הר הבית ומורשתו מפני הווקף המוסלמי[31].

חלק ג' – שינויים סביב הר הבית והשפעתם על הסטטוס קוו

שערי הכניסה וגשר המוגרבים

בקיץ 2014 היינו עדים להיקף חסר תקדים בפעילותן של הרשויות הישראליות סביב הר הבית/אל-חרם א-שריף[32]. באוגוסט 2014 החלה ישראל לבנות את גשר המוגרבים החדש. מספר ימים לאחר מכן, בעקבות לחץ ירדני, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרק את הגשר והודיע שהבנייה לא נעשתה על דעת משרדו[33]. בניית גשר המוגרבים היא סוגיה פוליטית שראשיתה בקריסת הגשר בשנת 2000, ומאז מנסה ישראל להגיע להסכמה עם ממשלת ירדן ועם הווקף המוסלמי על בניית גשר חדש[34]. סוגיית גשר המוגרבים נוגעת בשאלת השליטה במעברים ובכניסות להר הבית: כיום, כאמור, הגשר הוא הכניסה היחידה ללא-מוסלמים והשליטה בו נתונה בידי משטרת ישראל.

המאבק על השליטה בכניסות למתחם (פתיחה או סגירה של שערים) הוא מרכזי וכל שינוי בעניין זה משפיע מהותית על הסטטוס קוו. לעתים קרובות מנצלת ישראל נימוקים הנוגעים ל"צרכים ביטחוניים" כדי להגביל כניסות ויציאות של פלסטינים מהמתחם, וטוענת שאין בכך כדי לפגוע במעמד הווקף המוסלמי, אף שבפועל משפיעות ההגבלות המשטרתיות על מאזן השליטה בהר הבית ועל חופש הפולחן שם.

לסוגיית השערים נוספה ההחלטה לבנות את גשר המוגרבים, החלטה שהתקבלה ללא תיאום עם ממשלת ירדן והווקף המוסלמי. נדמה שגם אם פעולות אלה לא נעשו בידיעת משרד ראש הממשלה, הרי שביצוען משקף את השאיפה לחזק את השליטה הישראלית בכניסה למתחם ואת התפיסה כי השערים נתונים לקביעת עובדות חד-צדדיות בשטח.

מנהרות הכותל

"מנהרות הכותל" הוא הפרויקט הארכיאולוגי-התיירותי הנרחב ביותר בעיר העתיקה. הכניסה אל המנהרות נמצאת ברחבת הכותל המערבי. המנהרות נמשכות צפונה ומסתיימות בוויה דולורוזה שברובע המוסלמי, בקרבת בית הספר אל-עומרייה. המנהרות אינן מזוהות בהכרח כאתר דתי או קדוש, אבל מתוקף תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים מתשמ"א 1981, נקבע כי הכותל המערבי ורחבתו, לרבות כל מבנה וכל מעבר עילי או תת-קרקעי, שכניסתם מתוך הרחבה, הם מקומות קדושים^[35]. כלומר, מאחר שמנהרות הכותל יוצאות מרחבת הכותל, מבחינה חוקית הן נחשבות לשטח קדוש הנלווה לכותל המערבי.

מנהרות הכותל הולכות ונחפרות מסוף שנות השישים של המאה העשרים ועד ימינו. במהלך השנים הופסקו החפירות לפרקים, אבל משנת 2004 ואילך מתבצעות החפירות והעבודות הארכיאולוגיות כמעט ללא הרף^[36]. החפירות נעשות מתחת לשטחים הנמצאים בבעלותם של ארגונים יהודיים ומתחת לבתים של תושבים פלסטיניים ברובע המוסלמי^[37].

חשיבותן המרכזית של מנהרות הכותל בעבור העם היהודי נעוצה בחשיפת יסודות הכותל המערבי הנמשכים צפונה. המבקרים במנהרות מתרשמים מקיר הבנוי אבנים ענקיות – יסודותיו של מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף. קיר זה מזוהה עם המסד שבנה הורדוס במאה הראשונה לפנה"ס, כאשר טרח על שיפוצו של בית המקדש (ולמעשה בנה אותו מחדש). זוהי העדות המרשימה ביותר לפארו ולגודלו של בית המקדש השני, שחרב בשנת 70 לספירה. לצד המשכו של קיר הכותל המערבי, נחפרו מנהרות וחללים נוספים, רובם מתקופות מאוחרות יותר.

כאשר משווים את מסקנות החוקרים מהחפירה בספרות המדעית לאופן הצגת המנהרות לקהל הרחב על ידי הקרן למורשת הכותל, מזהים פער גדול. ההנחה המקובלת על רוב החוקרים היא, שהחללים התת-קרקעיים נבנו בתקופות המוסלמיות השונות. כך, למשל, הם הציעו לתארך את מערת הסתרים המקורה, המשמשת כיום ציר כניסה ראשי למנהרות, לתקופה המוסלמית הקדומה (התקופה העבאסית, מאות 9-8 לספירה והלאה)^[38]. החללים המרכזיים של מסלול מנהרות הכותל תוארכו על ידי החוקרים לתקופות מאוחרות יותר, בעיקר לתקופה הממלוכית והלאה (החל מהמאה ה-13 לספירה)^[39]. הרחובות והמבנים שמתחת לשכבות המוסלמיות מתוארכים לתקופה הרומית המאוחרת (מאות 4-2 לספירה) או לתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה)^[40]. ישנם אף שרידים, בעיקר בורות מים ומקוואות, המתוארכים לתקופה הרומית הקדומה (המכונה גם תקופת בית שני-תקופת בית המקדש השני). מבחינה ארכיאולוגית, מוסכם כי רוב השרידים שייכים לתקופה מאוחרת מחורבן בית המקדש השני. לעומת זאת, הסיפור שמסופר למבקרים במנהרות הכותל שונה לחלוטין מהממצא הארכיאולוגי שמקיף אותו, והוא עוסק בתולדות הר הבית – המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. המסלול במנהרות כולל מספר תחנות והר הבית עומד במרכזן: קיר המסד הענק המשמש כיום תשתית להר בית/אל-חרם א-שריף ומזוהה כחלק מאבני בית המקדש, הפתחים שנסתמו במהלך השנים ומזוהים כשערים שהובילו לבית המקדש, ועוד.

בתוך המנהרות שוכנים כמה בתי כנסת ומקומות תפילה שהמבקרים עוברים לידם או דרכם. לרוב, מציין המדריך את מיקומם ואת חשיבותם של בתי הכנסת. בית הכנסת הראשון שנוסד במנהרות בשנות השבעים קרוי היום על שמו של הרב גץ, רב הכותל הראשון. בית הכנסת ממוקם באזור המנהרה שזוהה כקטע הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש היהודי. קרבתו של בית הכנסת לכותל המערבי ולמקומו של קודש הקודשים מקנה לו משמעות יתרה, בעיקר בקרב חוגים חרדיים מסוימים, שבחרו בו למקום תפילה^[41]. בית כנסת זה עבר שיפוץ ונחנך מחדש בשנת 2007^[42] . בחלקן הדרומי של המנהרות, מול הקיר המערבי של מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף ובקרבת קשת וילסון, הוכשר בשנת 2006 שטח לתפילת נשים, המכונה "עזרת נשים"^[43]. מקום זה אינו מוכרז כבית כנסת באופן רשמי, אך נשים מאמינות רבות פוקדות אותו בכל שעות היממה. בית כנסת נוסף עתיד להבנות בחלל תת-קרקעי המכונה כיום "בית המודל". בית הכנסת ייבנה בכספי תרומה של חברת דלק, השייכת לאיל ההון הישראלי יצחק תשובה. האדריכלית של בית הכנסת היא בתו של תשובה[44].

אחד החללים הגדולים שנחפרו בשנים האחרונות במנהרות הכותל הוא חמאם (בית מרחץ) מהתקופה הממלוכית (המאה ה-14 לספירה). חלל זה, שעבר שימור נרחב, הפך לאחרונה למוזיאון אינטראקטיבי בשם "המסע לירושלים". המוזיאון מוקדש להמחשת עלייתם של יהודים לירושלים לאורך הדורות[45] ומתעלם לחלוטין מהאתר ומהמשמעות ההיסטורית של החלל שבתוכו הוא נמצא.

הסיפור ההיסטורי, המסופר מתחת לאדמה במנהרות הכותל, מחזק מאד את הנרטיב היהודי-הדתי, המשתוקק להר הבית תוך מחיקתם של מרכיבים לא-יהודיים מהסיפור ההיסטורי של האתר. קביעתה של נקודת ההתחלה של מסלול הסיור במנהרות בסמוך לרחבת הכותל המערבי, ההליכה לאורך יסודות הכותל, בתי הכנסת וריבויים של מקומות התפילה לאורך המסלול, החיוב להתלבש באופן "צנוע", הטמנת פתקים בין האבנים שנחפרו ועוד, כל אלה מעידים על כך שמנהרות הכותל נתפסות בעיני ציבור ובעיני הרשויות כמקום יהודי-דתי.

פרויקט סינון עפר בעמק צורים

החל משנת 2005 מתנהל למרגלות שכונת א-טור, בשטח המכונה "עמק צורים" מחוץ לתחומי העיר העתיקה, פרויקט "סינון העפר מהר הבית" ומספק פעילות חווייתית לתלמידים ולמבקרים. הפרויקט נערך בתמיכתה של עמותת אלע"ד (עמותה של מתנחלים, המנהלת גם את מרכז המבקרים בהר הזיתים ואת האתר הארכיאולוגי "עיר דוד"). פרויקט הסינון אינו חפירה ארכיאולוגית ואין לו כל ערך מדעי. מטרתו הוגדרה מראש: לחשוף שרידים מבית המקדש או שרידים יהודיים אחרים, ויחסית נִברר בו מעט מאוד עפר; הפרויקט הזה לא יכול להניב ממצאים ארכיאולוגיים בעלי ערך ואין בכוחו לספק מידע אמין על עוצמת ההרס בהר הבית. זוהי דוגמה לפרויקט המשלב דאגה לעתיקות בשיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים[46]. ממוצע המבקרים השנתי בפרויקט סינון העפר הוא כ-20,000[47] . בתגובה להצהרת אונסק"ו, הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו באוקטובר 2016 על תמיכה ממשלתית בפרויקט[48]. אם הכרזה זו תתורגם לתקציבים, נראה בשנים הקרובות עלייה במספר המבקרים, ויתכן שרבים מהם יהיו תלמידים וחיילים.

מרכז דוידסון – עתיקות בלב המאבק על "הכותל השיוויוני" ועמותת אלע"ד

למי מיועדת רחבת הכותל השוויונית שבמרכז דוידסון?

בעקבות מאבקן של "נשות הכותל" לאפשר להן לקיים תפילה שוויונית בעזרת הנשים של רחבת הכותל, ולאור התנגדותה של הקרן למורשת הכותל לבקשה זו, הוצעה פשרה, שהכשירה רחבת תפילה לנשים קונסרבטיביות ורפורמיות מדרום לגשר המוגרבים, בשטח הגן הארכיאולוגי המכונה "מרכז דוידסון" (אזור קשת רובינסון). בשנת 2013 הוקמה רחבה בת עשרות מטרים רבועים על גבי השרידים הארכיאולוגיים. הרחבת שטח התפילה צמצמה את השטח הארכיאולוגי של הגן, ובחלקו נערכים בשנים האחרונות אירועי בר מצווה ותפילות.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום בשנות השבעים נחשפו מבנים מתקופות שונות. השרידים הבולטים הם רחוב המתוארך לתקופת בית שני (המאה הראשונה לספירה), מתקנים המזוהים עם הלגיון העשירי של הצבא הרומי, שרידים מהתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה), התקופה האומאית (מאות 7 או 8 לספירה) ותקופות מוסלמיות מאוחרות יותר. תהליך הכשרתה של רחבת תפילה בגן ארכיאולוגי, גן שעד כה היתה מטרתו לספר את הסיפור הארכיאולוגי של העיר העתיקה, מעיד על דחיקת הפרספקטיבה החילונית-ההיסטורית של ירושלים לטובת הרחבתו של הסיפור היהודי-הדתי. עדות להתייחסותו של ציבור הולך וגדל למקום כאל אתר קדוש הם אותם אירועי בר המצווה המתקיימים שם, גם על ידי משפחות שאינן מזוהות עם הקהילה הרפורמית או הקונסרבטיבית, והטמנת פתקים בין חריצי הקיר, בדיוק כפי שנהוג בכותל המערבי^[49] .

אורי אריאל מקדם את אלע"ד בגן דוידסון

בתחילת 2014, עת כהונתו של אורי אריאל (הבית היהודי) כשר הבינוי והשיכון, נחתם הסכם בין החברה לפיתוח הרובע היהודי (השייכת למשרד השיכון ולמרכז דוידסון, שנמצא בבעלות החברה לפיתוח הרובע היהודי) לבין עמותת אלע"ד, על העברת ניהול מרכז דוידסון לידי אלע"ד^[50] (מפה 1 מס' 6). בגלל מיקומו הרגיש, בצמוד הר הבית/אל-חרם א-שריף ולמרגלותיו, הוחלט בעבר שניהולו של מרכז דוידסון מוכרח להיעשות בידי רשויות המדינה^[51]. אורי אריאל, כיום שר החקלאות, הוא השר המזוהה ביותר עם המאבק לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. בעת כהונתו כשר השיכון, התבטא אריאל בדבר הצורך לבנות את בית המקדש השלישי^[52]. לעומת זאת, עמותת אלע"ד אינה מתבטאת בעניין הר הבית. פעילותה של העמותה בסביבות הר הבית מתמקדת בפעילות ארכיאולוגית בלבד לכאורה, פעילות שמחזקת את הזיקה של הציבור הישראלי לבית המקדש.

באפריל 2014 עתרה פרקליטות המדינה לבית המשפט נגד ההסכם בין אלע"ד לחברה לפיתוח הרובע היהודי, וזכתה בבית משפט השלום. בערעור שהגישה עמותת אלע"ד לבית המשפט המחוזי התקבלה עמדת אלע"ד, והוחלט כי יש לאפשר את העברת ניהול האתר לידיה^[53]. לאחר מכן ערערה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בבית המשפט העליון. עד מועד כתיבת מסמך זה, לא התקבלה החלטת בית המשפט בנושא.

ניהול מרכז דוידסון על ידי אלע"ד יאפשר לה לחזק את הקשר בין סילוואן לעיר העתיקה ולרחבת הכותל. מבקרים במרכז דוידסון יוכלו להמשיך לסילוואן דרך תעלת הניקוז העתיקה המחברת בין סילוואן למרכז דוידסון, תעלה שכבר נחפרה והוכשרה למבקרים. עמותת אלע"ד החלה לקיים סיורים לקהל הרחב בתעלת הניקוז המחברת בין שני האתרים ועוברת לאורך פינתו הדרומית-המערבית של הר הבית/אל-חרם א-שריף. אלע"ד ממשיכה במימון חפירתן של מנהרות נוספות וביצירת מסלולים תת-קרקעיים נוספים, שיחברו בין האתרים עליהם חולשת העמותה. מרכז קדם (ראה בהמשך מסמך זה) – מתחם התיירות שהעמותה מבקשת להקים בכניסה לסילוואן (מפה 1, מס' 2) – אמור לשמש מרכז תיירותי, שיחבר בין הגן הלאומי "עיר דוד" למרכז דוידסון ורחבת הכותל. בהנחה שהעמותה תפעל במרכז דודיסון כפי שהיא פועלת ב"עיר דוד", הרי צפוי שהיא תשקיע מיליונים בחפירות ארכיאולוגיות ובפיתוח אתר תיירות שידגיש ויציג את הנוכחות הארכיאולוגית היהודית במקום בצורה חד-צדדית. פעילות כזו עלולה להגביר את המתח הבין-דתי בנקודה הטעונה ביותר באזור.

עמותת אלע"ד ורשות הטבע והגנים בכפר סילוואן

היכל התנ"ך כציר מרכזי בטשטוש ההבדלים בין עתיקות למסורת

במאי 2012 אישרה ממשלת ישראל את ההחלטה לבחון את הקמתו של היכל התנ"ך בשטח מתחם קדם, העתיד להיבנות בכניסה לכפר סילוואן^[54]. הקמתו של היכל התנ"ך מבוססת על חוק היכל התנ"ך בירושלים משנת 2011, חוק המאשר הקמת תאגיד שמטרותיו הן איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של התנ"ך ונגזרותיו התרבותיות והאמנותיות, הרוחניות והפילוסופיות, לחברה הישראלית ולעם היהודי^[55]. הרעיון שעומד מאחורי בניית מוזיאון שיציג את סיפורי התנ"ך בכניסה לכפר סילוואן, מבוסס על הרצון לחזק עוד יותר את האתר הארכיאולוגי "עיר דוד" ואת זיקתו לתנ"ך. זאת, על אף שהמתחם עתיד להיבנות על חפירות ארכיאולוגיות, שנכון לכתיבת שורות אלו, אין בהן שרידים משמעותיים מתקופות מקראיות. ממשלת ישראל ועמותת אלע"ד רואות בהיכל התנ"ך נדבך מרכזי במאבק על הזהות והבעלות על הכפר סילוואן ועל השטחים הסובבים את הר הבית. גם אם יישמרו השרידים הארכיאולוגיים ויציגו עדויות מתקופות אחרות, הרי שיהיו משניים ביחס למבנה שעומד מעליהם וביחס לתוקפו של הסיפור שיושמע שם על ערש הולדתו של עם הספר ועל זכותו ההיסטורית למקום זה.

תכנית הבנייה של מתחם קדם היתה מונחת על שולחנן של ועדות התכנון השונות במשך שש שנים. היזמים (עמותת אלע"ד ורשות הטבע והגנים) ביקשו לבנות 16,000 מ"ר בשטח של כארבעה דונם לגובה של שבע קומות. המבנה אמור היה להתנשא מעל שטח החפירה הארכיאולוגית המכונה "חניון גבעתי", כשני מטר פחות מהנקודה הגבוהה ביותר של חומת העיר העתיקה^[56]. בהחלטת ועדת המשנה הארצית לעררים של ועדת התכנון והבנייה ממאי 2015, הוחלט על צמצום משמעותי של שטח הבנייה ועל הגבלת השימושים של המבנה^[57]. בעקבות לחץ פוליטי מצד שרת המשפטים איילת שקד, הוחלט במרס 2016 לקיים דיון חוזר במועצה הארצית לתכנון ובנייה. בדיון זה אושר המתחם במתכונתו המקסימלית, שאושרה זה כבר על ידי הוועדה המחוזית, בשטח של כ-15,000 מ"ר[58].

מדוד המלך לתקופת בית המקדש השני

כאשר בוחנים את החפירות הארכיאולוגיות עצמן, חפירות שנעשות בעשור האחרון בסילוואן על ידי רשות העתיקות ובמימון אלע"ד, ניתן להבחין במגמה שמדגישה את השכבה המכונה בפי הציבור הישראלי "תקופת בית שני" – מונח ישראלי-יהודי, שמתייחס לפרק הזמן בתקופה הרומית הקדומה, החל במאה הראשונה לפנה"ס וכלה בשנת שבעים לספירה, עם הרס בית המקדש השני, בעקבות כישלון המרד היהודי ברומאים. אף שעל פי המסורת היהודית נבנה בית המקדש השני מאות שנים קודם לכן בידי גולי בבל שחזרו למולדתם, נחשבות 150 השנים שקדמו לחורבנו – ימיהם של מלכי יהודה החשמונאים והמלך הורדוס – לשיאה של תקופת בית שני ולימי הזוהר של עם ישראל ביהודה. האתרים המרכזיים שנחפרו בעשור האחרון בסילוואן הם חניון גבעתי בצפון (שם מתאמצת אלע"ד להקים את מתחם קדם – ראו פרק נפרד) ובדרום האתר – בריכת אל חמרה המכונה בפי המתנחלים "בריכת השילוח". הבריכה הסמוכה לשכונת אל-בוסתן נחפרה על ידי רשות העתיקות בשנים 2005-2004 ומאז היא סגורה לתושבים. בעיני המתנחלים, שני אתרי חפירה אלו הם בעלי חשיבות אסטרטגית. בריכת השילוח נמצאת בקצה המדרון של שכונת וואדי חילווה לפני שכונת אל-בוסתן, וכך היא תוחמת את שטח האתר הארכיאולוגי מדרום. מתחם קדם נמצא בכניסה הצפונית לסילוואן, לפני העיר העתיקה ומתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף. בין הבריכה למתחם קדם נחפרות מנהרות, שמוצגות לציבור כ"דרך עולי הרגל", שם צעדו העולים לבית המקדש לאחר שהיטהרו במעין השילוח. זאת, על אף שאין ודאות לגבי תיארוך תעלת הניקוז או המתקנים האחרים שנחשפו שם, וגם אין שום פרסומים מדעיים שיכולים לחזק סברה זו או לשמש בסיס לדיון על הנחות אלו^[59]. גם סרטון התדמית של רשות העתיקות על חפירת המנהרות בסילוואן מציג אותה כחלק ממסלולם של הולכי הרגל היהודים, שעלו לבית המקדש בעת העתיקה^[60].

אם וכאשר יעבור ניהולו של מרכז דוידסון לידי עמותת אלע"ד, תהפוך הצעידה ב"דרך עולי הרגל" אל מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף לטעונה אף יותר. בדופנו הדרומית של מתחם הר הבית/ אל-חרם א-שריף ישנם שלושה שערים חסומים ובכולם ניתן לראות את סימני הקשת והדפנות. שערים חסומים אלו מזוהים כשערי חולדה. חלק מהחוקרים מתארכים את השערים לתקופת בית המקדש השני או לתקופה המוסלמית הקדומה. הליכה מבריכת השילוח אל השערים החסומים תגיע כמעט עד ליעד הסופי של עולי הרגל בעת העתיקה. בידוד האתרים הארכיאולוגיים בסילוואן מסביבתם הטבעית, על ידי גידור והכשרת מסלולי הליכה במנהרות או הליכה מתחת לפני הקרקע, תורמים לחיזוק "חווית מבקר" ההולך, כביכול, בירושלים היהודית של ימי בית שני. חוויה זו מנותקת מהמציאות הרב-תרבותית של הרחוב הרומי, רחוב שאלע"ד מעדיפים לכנותו "דרך עולי הרגל". אנשי אלע"ד מבנים אפוא מציאות היסטורית מדומיינת בירושלים 2017, פרי אמונותיהם הדתיות ושאיפותיהם הלאומיות, המנוגד לממצאים הארכיאולוגיים ולעדויות ההיסטוריות שבידינו.

רשות הטבע והגנים בבית הקברות באב אל רחמה

בית הקברות המוסלמי באב אל רחמה צמוד אל הדופן המזרחית של חומת הר הבית (מפה 1 מס' 13). המאבק על אופיו של בית הקברות והשליטה בו נמשך למעלה מעשור. הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות הר הבית הוא שחקן מרכזי במאבק זה. בשנת 2005 עתר הוועד לבג"ץ נגד מדינת ישראל, בשל אי-אכיפתו של איסור הקבורה בחלק הדרומי של בית הקברות^[61]. נטען שם כי המקום הוא אתר עתיקות מוכרז וחלק מהגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". לפיכך, חפירה וקבורה בו הן בגדר פגיעה בעתיקות^[62].

בעוד שבית הקברות באב אל רחמה נכלל בשטחו של הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", הרי שבית הקברות הנוצרי בעמק יהושפט ובית הקברות היהודי בהר הזיתים נמצאים מחוצה לו. עצם הימצאו של בית הקברות המוסלמי בתוך הגן הלאומי, אִפשר לרשות הטבע והגנים (רט"ג) לפעול בשטח בית הקברות מתוקף חוק הגנים הלאומיים, ובכך לגדר אותו, להגביל את הגישה אליו ולחתור להפסקת הקבורה במקום.

ברט"ג טענו שהגידור נועד למנוע את התרחבותו של בית הקברות לתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". בעיני תושבי העיר הפלסטינים, עבודות הגידור הן תגובה פוליטית של הרשויות הישראליות לנוכחות הפלסטינית-המוסלמית בסמוך לאל-חרם א-שריף. עם סיום עבודת הגידור נעקרה הגדר, ככל הנראה על ידי פלסטינים. המאבק על אופיו של בית הקברות והשימוש באדמתו נמשך גם בשנת 2016. כך, למשל, בחודש דצמבר 2016 מנעה רשות הטבע והגנים את קבורתו של ילד פלסטיני שנפטר ממחלה בחלק המרכזי של בית הקברות[63]. לדעתנו, מיקום בית הקברות מזרחית לחומת הר הבית/אל-חרם א-שריף הוא גורם מרכזי שמניע את הפעולות הישראליות בבית הקברות. נראה שהמאבק על המשך הקבורה המוסלמית בבית הקברות הוא חלק בלתי נפרד מהמאבק הכולל על אופי העיר העתיקה וסביבות הר הבית/אל-חרם א-שריף.

הפלסטינים, הקהילה הבינלאומית וארגון אונסק"ו

בזכות ההכרה הבינלאומית בזכויותיה הפוליטיות בעיר המזרחית ובאגן ההיסטורי, הפכה הרשות הפלסטינית לגורם משפיע בירושלים. אחד היתרונות המרכזיים של הרשות הוא צירופה כמדינה חברה לארגון אונסק"ו (החל בשנת 2011). להחלטה זו השלכות מורכבות בכל הנוגע לירושלים. מבחינת האו"ם, ירושלים המזרחית ואזור העיר העתיקה הם שטח כבוש, ולכן הכרה בפלסטין פירושה הכרה בזכויות הריבונות הפלסטינית בירושלים העתיקה. ירושלים מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית (1981) ואתר מורשת עולמית בסכנה (1982). כתוצאה מכך, הארגון רואה עצמו כבעל עניין בעיר, ובאונסק"ו הוכנה בעבר תכנית להגנה על המורשת התרבותית של העיר העתיקה – Action Plan for the Safeguarding of the Cultural Heritage of the Old City of Jerusalem[64]. לעתים קרובות, נתקלת הפעילות של אונסק"ו בירושלים בקשיים, בגלל הצורך בתיאום מול גורמים שונים: ישראל השולטת בעיר, ירדן האחראית על הר הבית/ מתחם אל-אקצא והרשות הפלסטינית.

ההכרה של אונסק"ו בעיר המזרחית כחלק מפלסטין מאפשרת לרשות הפלסטינית לקדם החלטות נגד מדיניות ישראל בירושלים באמצעות הארגון. לשם כך, יש להגיש הצעות החלטה רשמיות באמצעות המדינות החברות בוועד המנהל של אונסק"ו. הוועד המנהל כולל מדינות נבחרות, המכהנות שם מספר שנים (בד"כ בין שנתיים לארבע שנים). מאחר שפלסטין אינה חברה בוועד המנהל של אונסק"ו, הצעות בעניין ירושלים מוגשות בשמה על ידי מדינות שתומכות בה. כך, למשל, באוקטובר 2016 הגישו אלג'יריה, מצרים, לבנון, מרוקו, עומאן, קטר וסודן הצעת החלטה לוועד המנהל של אונסק"ו (הצעת החלטה 200) נגד הפגיעה הישראלית בחופש הפולחן של מוסלמים בירושלים ונגד פגיעה בירושלים כאתר מורשת עולמית. הביקורת, המוצדקת ברובה,שהעלו מדינות אלה, יצאה נגד תכניות בנייה שונות בעיר, כגון בניית מתחם קדם בסילוואן ובית הליבה ברחבת הכותל. הצעת ההחלטה כללה דרישה לשגר משלחת מקצועית על מנת לבחון כיצד להגן על אתרים היסטוריים בירושלים, וכן סעיפים רבים שנגעו להגנה על אל-חראם א-שריף ויצאו נגד ההגבלות על כניסת המתפללים המוסלמיים פנימה[65]. בהצעת ההחלטה מכונה הכותל המערבי בשמו המוסלמי אל-בורק (הכותל המערבי מופיע שם בתוך גרשיים). הצעת החלטה זו מתונה יחסית להחלטה מן השנה הקודמת, אז התייחסו לרחבת הכותל המערבי כרחבת אל-בורק והתעלמו מהקשר היהודי למקום[66]. בעיני ישראלים ויהודים ברחבי העולם, נחשב הכותל המערבי לשריד של בית המקדש. גם אם הדבר לא נאמר במפורש בהצעת ההחלטה שנמסרה לאונסק"ו בשם הרשות הפלסטינית, בהחלט נרמז שם כי אין לעם היהודי זיקה למקום. מבחינת הישראלים, פירושה של החלטה זו הוא שאין לבטוח בפלסטינים ובבני בריתם ואין להעביר לידיהם את האחריות על עתיקות ירושלים ועל מקומות הקדושים לכמה דתות, מפני שהפלסטינים יעמידו את המורשת היהודית ואת הזכויות ההיסטוריות של היהודים בסכנת השמדה.

סיכום ומסקנות

הר הבית הוא האתר הקדוש ביותר לעם היהודי. אף על פי כן ובהתאם לזאת, חלקים נרחבים מהממסד הדתי מתנגדים לעליית יהודים להר ולשינוי הסטטוס קוו. מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף נמצא בידי גופי דת מוסלמיים כמעט אלף שנה, והביטוי הברור ביותר לכך הם המבנים האדריכליים השונים שנבנו שם במהלך התקופות. האתר ידע תמורות רבות במרוצת הדורות, אך החל מהמאה השמינית, ובעיקר לאחר תבוסת הצלבנים במאה ה-12, התפתח המתחם כמקום קדוש למוסלמים. השינויים המשמעותיים ביותר שם נעשו מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967: מצד אחד המשיכה ישראל לכבד את מעמד הווקף המוסלמי בהר הבית, ומצד שני היא יצרה תנאים לשינוי מעמד זה. הידוע שבהם הוא השליטה בשער המוגרבים ומיקום מטה המשטרה במבנה ה"מחכמה", החולש על המתחם המקודש.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצרה ישראל מרחב חדש סביב הר הבית: שכונת המוגרבים נהרסה, חפירות ארכיאולוגיות נערכו לכל אורך הדופן הדרומית של המתחם, ומאוחר יותר החלו בחפירות תת-קרקעיות מרחבת הכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי ובצמוד לדופן המערבית של הר הבית/אל-חרם א-שריף. בחפירת המנהרות אירע לפחות מקרה אחד של חדירה תחת למתחם הר הבית עצמו.

השינוי המשמעותי הבא חל לאחר פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996 והעבודות במסגד אל-מרוואני, בשטח המכונה "'אורוות שלמה" מתחת למסגד אל-אקצא. שטח המסגד נתפס בקרב קבוצות ישראליות מסוימות כמתחם תפילה יהודי פוטנציאלי. תפיסה זו, לצד הרכבה הפוליטי של ממשלת ישראל, מניעה קבוצות יהודיות שונות להגביר את מאבקן להגברת הנוכחות היהודית בהר הבית. בשנים האחרונות התחזק השיח הציבורי על הרס עתיקות בהר הבית והדה-לגיטימציה הישראלית לניהולו בידי הווקף. בקיץ 2014 הוליד תהליך זה ניסיון להקים את גשר המוגרבים ולשנות את שעות הפתיחה של שערי הר הבית/אל-חרם א-שריף.

כאשר בוחנים את המעורבות הישראלית במזרח ירושלים בכלל ובסביבות הר הבית/אל-חרם א-שריף, העיר העתיקה והכפר סילוואן בפרט, אין ספק שרואים חתירה ברורה לחיזוק הנוכחות הישראלית ושליטתה שם. הרשויות הישראליות ועמותות המתנחלים משקיעות את מירב מאמציהן בהפיכת הכפר סילוואן לאתר תיירות והתנחלות ישראלית, הלא הוא '"עיר דוד"'. תת-הקרקע בעיר העתיקה עוברת פיתוח חסר תקדים, המדגיש את הקשר היהודי לעיר ואת הזכות ההיסטורית של עם ישראל בירושלים. באמצעות אכיפתו של חוק גנים לאומיים, מנסים לעצור קבורת מוסלמים בבאב אל רחמה. הפיתוח הארכיאולוגי מתרחש לצד הזנחה בת עשרות שנים של האוכלוסייה הפלסטינית. מהלכים אלו מבצרים בקרב הציבור הישראלי את ההכרה שירושלים העתיקה תישאר ישראלית לנצח, הודות לאסטרטגיה הישראלית הנאבקת על העיר העתיקה ועל סביבות הר הבית/אל-חרם א-שריף באמצעות הדגשת הארכיאולוגיה היהודית והנרטיב היהודי.

מגמה זו מהווה בסיס לדרישת שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. אם ישראל משנה את הנוף ואת הנוכחות הישראלית סביב הר הבית/אל-חרם א-שריף, מובן מאליו שיידרש שינוי גם במתחם עצמו. גם אם ישראל הרשמית מתנערת מהקבוצות היהודיות העולות להר הבית/אל-חרם א-שריף ודורשות שינוי בסטטוס קוו, פעולותיה של ישראל סביב המתחם ואף בהר הבית עצמו מעידות על כוונותיה ועל שאיפתה להכשיר את התנאים כדי לחולל שם שינוי מהותי.

במציאות שנשלטת בידי מגמות לאומניות ודתיות, נדרשים צעדים שיחזירו את האמון בין שני הצדדים ואת שיתוף הפעולה ביניהם. לדעתנו, חלק משמעותי מהעבודות הארכיאולוגיות הנעשות סביב ההר מגבירות את המתח ואת הבידוד של המתחם ממאמיניו המוסלמיים. לכן, על ישראל להימנע מחפירות ארכיאולוגיות לא הכרחיות ולחדול מחפירת המנהרות השנויה במחלוקת, ועליה אף לאפשר חופש פולחן הכולל קבורה בבית הקברות באב אל רחמה.

יש בידי אונסק"ו די כלים על מנת להפוך לגוף בינלאומי ממתן ומפשר בין הצדדים, אך הדבר דורש הכרה של מדינות ערב, ואילו הקצנה, גם אם טרמינולוגית בלבד, פוגעת בראש ובראשונה באינטרס הפלסטיני בירושלים ומחזקת את הצד הישראלי. ביקורת ממוקדת על הפעילות הישראלית, לצד הכרה במורשת היהודית ובזכויות הדתיות של היהודים בירושלים, יכולות לפתוח פתח למאבק יעיל בפרויקטים הארכיאולוגיים המסכנים את מעמדה הבינלאומי (היסטורי ופוליטי) של ירושלים. יש לחתור לשיתוף פעולה בין ישראלים ופלסטינים על סמך האמנות הבינלאומיות של ארגון אונסק"ו (UNESCO) ואיקומוס (ICOMOS). אמנות אלה, העוסקות בשימור ובפיתוח אתרי מורשת, יכולות להוות בסיס לדיאלוג סביב העתיקות, המורשת והזכויות הדתיות, דיאלוג שיימתן את המתח השורר כיום בין הצדדים.

אך הדרך היחידה לשמור על מעמדו הדתי וההיסטורי של הר הבית/אל-חרם א-שריף לאורך זמן היא יצירתו של הסכם מדיני, שיכיר במשמעות המקום למוסלמים וליהודים ואף בחשיבתו כאחד מאתרי המורשת העולמיים המרכזיים בעיני עמים רבים. רק הסכם מדיני יוכל לעגן ולהגן לאורך זמן על השליטה המוסלמית בהר הבית.

[1] מרים רוזן-איילון, ‏"מקור קדום על בניית כיפת השלשלת בהר-הבית", קתדרה 11, 1979, עמ' 185-184.

[2] .Michael Hamilton, Mamluk Jerusalem: An architectural study, London, 1987 .

[3] Rosen-Ayalon, Miriam, Qedem – Volume 28: The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, Jerusalem: An Iconographic Study, Jerusalem, 1989.

[4] צופיה הירשפלד, תגלית: חלקים מהכותל לא נבנו על ידי הורדוס, אתר ynet‏.

[5] בנימין מזר, "ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר-הבית", קתדרה 8, תשל"ח, עמ' 41-29; אורית פלג-ברקת, העיטור האדריכלי ההרודיאני לאור הממצאים מחפירות הר הבית, ירושלים, 2007.

[6] R. Shani and D Chen, "On the Ummayyad Dating of the Double Gate in Jerusalem", Muqarnas 18, 2001, pp. 1-40.

[7] בנימין אייזק, "ירושלים מלאחר המרד הגדול עד ימי קונסטנטינוס", עמ' 13-2; יורם צפריר, "הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ירושלים בתקופה הביזנטית", עמ' 330-323, יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית (638-70), ירושלים: 1999.

[8] ע' אלעד, "הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה", מתוך: יצחק רייטר (עורך), ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 109-57.

[9] י' רייטר, "קדושה ופוליטיקה בתולדות הר הבית", ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 13-5.

[10] Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", O. Grabar and B. Z. Kedar (eds.). Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade, 2010, pp. 251..

[11] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 275-277..

[12] Ibid, pp. 277-281.

[13] ה' גבע, "סיכום עשרים וחמש שנים של מחקר ארכיאולוגי מחודש בירושלים – הישגים והערכות", קדמוניות 102-101, תשנ"ג/1993, עמ' 24-9; H. Geva, "List of Major Archaeological Activities in Jerusalem, 1967-1992", Ancient Jerusalem Revealed, 1994, pp. 325-330.

[14] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 276.

[15] במהלך חפירות מנהרות הכותל נחשף פתח שהוביל לבור מים, שנמצא מתחת לסביל קאית ביי, וכך מצאו עצמם אנשי הכותל מתחת לרחבת הר הבית, בקרבת מסגד כיפת הסלע.

[16] Ibid, p. 257..

[17] ג' אבני וי' זליגמן, הר הבית 2001-1917 – תיעוד, מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, 2001; J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53..

[18] העבודות נעשו בשיתוף התנועה האסלאמית בישראל.

[19] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 42.

[20] דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010, 'סוגיית העבודות בהר הבית', 2011, עמ' 1844-1843.

[21] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 41 .

[22] עוד על היעדר מעורבותן של הרשויות הירדניות בניהול המתחם ראו: Y. Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet: pp. 244-248 .

[23] י' אל-נתשה, מסגד אל-מרוואני – בין שאיפות העבר* וסכנות העתיד, מנהל התיירות והעתיקות – הווקף, ירושלים, 2012.

[24] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 281.

[25] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53.

[26] Ibid., pp. 45.

[27] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית.

[28] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, חברי הוועד.

[29] נ' חסון, "אנשי רוח מתנערים מהוועד למניעת הרס עתיקות", הארץ, 19 בפברואר 2014.

[30] ראו גם חותמי העצומה: קריאה למניעת המשך הרס העתיקות על הר הבית בירושלים.

[31] מידע על הקבוצות היהודיות הפועלות בהר הבית ניתן למצוא בדו"ח עיר עמים ועמותת קשב: י' באר, "קשר מסוכן – דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה", מאי 2013.

[32] עמק שווה, "בנייה של גשר זמני חדש בצמוד לגשר המוגרבים", 12 באוגוסט 2014.

[33] נ' חסון, ב' רביד, "רה"מ הורה על פירוק גשר העץ החדש להר הבית בעקבות לחץ מבית המלוכה הירדני", הארץ, 3 בספטמבר 2014.

[34] סוגיית גשר המוגרבים בפרסום עמק שווה: "מדוע גשר המוגרבים הוא סוגיה פוליטית?", 9 בספטמבר 2014.

[35] תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ"א 1981.

[36] מידע על פרויקט המנהרות ומשמעותו הפוליטית, ראו: ירושלים תחתית חפירת מחילות, מנהרות וחללים תת-קרקעיים באגן הקדוש, עמק שווה, ספטמבר, 2015.

[37] החפירה הראשונה החלה בשנת 2004, ראו: ח' ברבה ות' דעאדלה ירושלים, בית הכנסת אוהל יצחק, חדשות ארכיאולוגיות 119, 2007, ובין השנים 2007 ל 2010 א' און, ש' וקסלר-בדולח, ור' בר-נתן, ירושלים, העיר העתיקה, קשת וילסון והגשר הגדול, חדשות ארכיאולוגיות 123, 2011.

[38] א' סולומון וח' ברבה, "מתי נבנה קמרון מעבר הסתרים במנהרת הכותל המערבי?", 2014, הגיע אלינו כקובץ PDF מפרסום לא מזוהה, עמ' 107-82.

[39] ד' בהט, "מנהרות הכותל המערבי", קדמוניות 102-101, 1993, עמ' 48-38 וכן, ד' בהט, "חידושים בחקר מנהרות הכותל", קדמוניות 133, 2007, עמ' 47-41.

[40] א' סולומון וח' ברבה, "מתי נבנה קמרון מעבר הסתרים במנהרת הכותל המערבי?", הגיע אלינו כקובץ PDF 2014, עמ' 107-82, וכן, א' און וש' וקסלר-בדולח, "שרידי הקרדו המזרחי הרומי ברחבת הכותל המערבי", קדמוניות 140, 2010, עמ' 132-109.

[41] "שיפוץ וחידוש בית הכנסת שבמנהרות הכותל המערבי – "מול קודש הקודשים", מתוך אתר האינטרנט של הקרן למורשת הכותל המערבי, 3 ליוני, 2007.

[42] נ' שרגאי, "מקום חדש לתפילה: 97 מ' מקודש הקודשים", הארץ, 25 לספטמבר, 2007 וכן, מנהל שימור, "העיר העתיקה מנהרות הכותל", אתר רשות העתיקות.

[43] מינהל שימור, "עבודות שימור קשת וילסון", אתר האינטרנט של מינהל שימור ברשות העתיקות.

[44] מנהרת הכותל: חברת דלק תרמה, בתו של תשובה תתכנן פרויקט, עמק שווה, פברואר 2016.

[45] אתר תיירות שמוקדש לכמיהת העם היהודי לירושלים הושק ברובע המוסלמי בעיר העתיקה במתחם ממלוכי מהמאה ה 14, עמק שווה, אוגוסט 2016.

[46] ר' גרינברג וי' מזרחי, "ארכיאולוגיה במדרון החלקלק: פרויקט הניפוי של אלע"ד ב'עמק צורים", עמק שווה, 2012 וגם ג' ברקאי, וצ' צוויג, "פרויקט סינון העפר מהר הבית", חידושים בחקר ירושלים, א' ברוך, צ' גרינהוט, א' פאוסט (עורכים), 2006.

[47] י' שפירא – מבקר המדינה, ניהול ותפעול של אתרי תיירות באגן העיר העתיקה בירושלים, דוח מבקר המדינה 67א, נובמבר 2016, עמ' 39.

[48] נ' חסון, "הממשלה תצטרף למימון פרויקט של עמותת אלע"ד לסינון עפר מהר הבית", הארץ, 20 לאוקטובר 2016.

[49] אלו הם פתקים הנושאים בקשות מאלוהים שיהודים נוהגים לתקוע בין אבני הכותל המערבי.

[50] הודעה לעיתונות, "משרד השיכון פעל בניגוד לאישור שקיבל מן היועץ המשפטי לממשלה בעניין 'מרכז דוידסון'", עמק שווה, 24 במרס 2014.

[51] החלטת ממשלה מס' 2925 מישיבת הממשלה ביום ה-19 לדצמבר 2004 בעניין הפיכת הקרן למורשת הכותל לעמותה ממשלתית.

[52] ח' ברוך, "שר השיכון: לבנות את בית המקדש בהר הבית", ערוץ 7, 4 ביולי, 2013.

[53] נ' חסון, "הישג לעמותת הימין: אלע"ד תקבל אחריות על הגן הארכיאולוגי ליד הכותל", הארץ, 13 באוקטובר, 2015.

[54] משרד ראש הממשלה, "הממשלה אישרה קידום הקמת מוזיאון תנ"ך", 20 במאי, 2012.

[55] הצעת החוק של ח"כ רוני בר און ובנימין בן אליעזר, הצעת חוק היכל התנ"ך בירושלים, התשע"ב 2011, הכנסת ה-18.

[56] הממשלה החליטה לבנות את מתחם קדם, עמק שווה, 2013.

[57] הודעה לעיתונות: מכה קשה ליוזמת אלע"ד וראש העיר בבניית מתחם קדם, עמק שווה, 7 ביוני, 2015.

[58] הודעה לעיתונות: לחץ פוליטי הוביל לדיון חוזר על 'מרכז קדם', עמק שווה, מרס 2016 וגם הודעה לעיתונות: ההחלטה לאשר את תוכנית 'מתחם קדם' של עמותת אלע"ד בסילואן – מעורר חשש לפוליטיזציה חריפה של מוסדות התכנון והבניה, עמק שווה, מרס 2016.